עכבר העיר1
New member
אין לי כותרת
מכירים את ההרגשה כשהעצב משתלט ואין לאן לברוח.. רק להיות בבית , כשאין אף אחד ברחוב והלב פשוט רק רוצה לצרוח ולצרוח.. ככה אני מרגיש עכשיו.. הכל שקט לי מסביב.. אני חושב ואין לי תשובות.. אבדו לי הכוחות להמשיך לחיות באשליות.. למה.. למה אני מאוהב כל כך.. הכל אצלי סורר ערפאל.. כל פעם שאני חושב עליה הכאב ללב שלי שוב חודר והעצב לא עובר.. אני כל כך אוהב אותה.. מאוהב בחיוך הטיפשוני שלה, בעיינים הכחולות והנוצצות שלה.. בידין הרכות שלה.. בריח גופה המדהים.. אני מוכן לתת לה הכל.. לעשות בשבילה הכל.. , אני כל כך מאוהב.. כל כך קרוע לגזרים.. כל פעם זכרונות מכל מיני מקרים שיצא לנו להיות ביחד.. זכורונת כאלו נעימים שעכשיו פשוט כואבים.. ואותם הרגשות כל פעם שבים , עולים ושוב אותם דמעות מעייני זולגות , ושוב אני מבטיח לעצמי יותר אני לא אחכה לאהבה שלה.. כולם אומרים לי תעזוב אחי, תוותר, הם לא יפרדו , היא רגילה אליו כבר , זה אובססיה קשר של 3 שנים לא יתפרק בקלות גם כשהמצב לא טוב הם ידעו להתגבר.. אני בעצמי היית בקשר של 5 שנים.. אני יודע מה זה לפרק חבילה כזו.. מי כמוני יודע מה חזק הוא כוח האובססיה.. מה חזק הוא כוח ההרגל ויכולים לעבור עוד שנים עד ששניהם יבינו מה שהם כבר יודעים מזמן שאהבה כבר אין אבל הפחד הזה להיפרד ממי שגידל את מי כל השנים האלו.. בנתיים.. אני נשאר עם לב מלא ערפאל.. חשוך.. עצוב.. שבור.. כואב.. עם אותם לילות אפורים וקרים לבד ועם אותן תקוות או שכבר בעצם אשליות.. שיום אחד מתי שהוא.. היא תזכר בי , ברגשות שלי.. בכל אותם הרמזים הגסים שקיבלה ממני שאני רוצה אותה.. אולי היא תיפרד ממנו כמו שכמעט עשתה ותבוא אלי, תיקשר בין זרועותיי ואני יעניק לה את כל החום והאהבה שהיא רק תרצה.. אולי אז.. אני יוכל לעמוד לצידה ולאהוב. רק לאהוב.
מכירים את ההרגשה כשהעצב משתלט ואין לאן לברוח.. רק להיות בבית , כשאין אף אחד ברחוב והלב פשוט רק רוצה לצרוח ולצרוח.. ככה אני מרגיש עכשיו.. הכל שקט לי מסביב.. אני חושב ואין לי תשובות.. אבדו לי הכוחות להמשיך לחיות באשליות.. למה.. למה אני מאוהב כל כך.. הכל אצלי סורר ערפאל.. כל פעם שאני חושב עליה הכאב ללב שלי שוב חודר והעצב לא עובר.. אני כל כך אוהב אותה.. מאוהב בחיוך הטיפשוני שלה, בעיינים הכחולות והנוצצות שלה.. בידין הרכות שלה.. בריח גופה המדהים.. אני מוכן לתת לה הכל.. לעשות בשבילה הכל.. , אני כל כך מאוהב.. כל כך קרוע לגזרים.. כל פעם זכרונות מכל מיני מקרים שיצא לנו להיות ביחד.. זכורונת כאלו נעימים שעכשיו פשוט כואבים.. ואותם הרגשות כל פעם שבים , עולים ושוב אותם דמעות מעייני זולגות , ושוב אני מבטיח לעצמי יותר אני לא אחכה לאהבה שלה.. כולם אומרים לי תעזוב אחי, תוותר, הם לא יפרדו , היא רגילה אליו כבר , זה אובססיה קשר של 3 שנים לא יתפרק בקלות גם כשהמצב לא טוב הם ידעו להתגבר.. אני בעצמי היית בקשר של 5 שנים.. אני יודע מה זה לפרק חבילה כזו.. מי כמוני יודע מה חזק הוא כוח האובססיה.. מה חזק הוא כוח ההרגל ויכולים לעבור עוד שנים עד ששניהם יבינו מה שהם כבר יודעים מזמן שאהבה כבר אין אבל הפחד הזה להיפרד ממי שגידל את מי כל השנים האלו.. בנתיים.. אני נשאר עם לב מלא ערפאל.. חשוך.. עצוב.. שבור.. כואב.. עם אותם לילות אפורים וקרים לבד ועם אותן תקוות או שכבר בעצם אשליות.. שיום אחד מתי שהוא.. היא תזכר בי , ברגשות שלי.. בכל אותם הרמזים הגסים שקיבלה ממני שאני רוצה אותה.. אולי היא תיפרד ממנו כמו שכמעט עשתה ותבוא אלי, תיקשר בין זרועותיי ואני יעניק לה את כל החום והאהבה שהיא רק תרצה.. אולי אז.. אני יוכל לעמוד לצידה ולאהוב. רק לאהוב.
