אין לי חברים
היי,
כתבתי כאן פעם, ממש מזמן, כשהפורום עוד היה די חדש. לאט לאט הפסקתי כי הרגשתי שאני מצליחה להתקדם, מצליחה להתחבר עם אנשים, מצליחה לצאת מתוך הקונכיה השקטה שלי וליצור קשרים עם בני אדם.
ובכל זאת, איכשהו מצאתי את עצמי עכשיו, בת 25, בלי חברים. יש לי חבר והוא נקודת האור היחידה בחיי, שזה ממש מעציב אותי. אני לא יוצאת בסופי שבוע בלעדיו כי אני לא מרגישה בנוח לצאת עם החברים הישנים שלי לבד. במהלך השבוע אני עובדת עם אנשים שלא כל כך רוצים בחברתי. רק כשנוח הם מדברים איתי, אבל בדרך כלל אני מרגישה לבד. כשהם הולכים לקנות אוכל הם לא שואלים אם אני רוצה לבוא. לפעמים הם הולכים כולם למשרד של אחד מהם וצוחקים ולא מזמינים אותי. הם כולם חברים של כולם בפייסבוק חוץ ממני. אין לי בפייסבוק אף חבר מהעבודה.
אני כל הזמן חושבת מה מישהו בלי חרדה חברתית היה עושה. כנראה שהוא היה מתעקש שיחכו לו כשהולכים לקנות אוכל, או מתפרץ למשרד הזה בשביל להיות עם כולם ומציע לכל מי שהוא מכיר חברות בפייסבוק. אבל אני לא כזאת. אני לא מרגישה בנוח לעשות את זה.
חשבתי שאני והשותפה שלי לדירה חברות אבל אני מגלה לאט לאט שבכלל לא איכפת לה ממני. היא לא מתעניינת בי, לא שואלת איך עבר עליי היום, כשחזרתי מחו"ל היא לא אמרה על זה מילה, כשהסתפרתי היא אמרה שזה "סבבה" והלכה. כל הדברים האלה שהייתי מצפה מחברה- היא לא עושה. נמאס לי להיות זאת שמתעניינת וזאת שיוזמת. נמאס לי.
נמאס לי שלוקחים אותי כמובן מאליו, נמאס לי שלא מתייחסים אליי, נמאס לי שמתעלמים ממני, נמאס לי שלא מזמינים אותי, נמאס לי שלא פונים אליי, נמאס לי להיות זאת שתמיד בצד. נמאס לי מהכל!
יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות אבל לא רוצה ללכת לבד. מצד שני, אני בחיים לא אמצא חברים אם אני לא אצא קצת לאוויר העולם. אבל אין לי את האומץ לעשות דברים לבד. חבר שלי עסוק, יש לו חיים חוץ מלעשות עליי בייביסיטר ואני מרגישה כל כך זרה בעולם הזה בלעדיו.
איך בכלל עושים את הצעד הראשון? איך מתחילים?
חשבתי ללכת לקבוצה הזאת שנפגשת בנמל תל אביב, אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי למצב שאני מגיעה לשם לבד או אפילו לדבר בטלפון עם מישהו שיתן לי עוד פרטים. וגם אם אני אצליח להשיג פרטים ולהגיע לנמל, אין לי מושג איך אני אצטרף לחבורת אנשים זרים שכבר מכירים אחד את השני.
מדי פעם זה תופס אותי ככה חזק ומוריד אותי לקרשים. אני מיואשת.
סליחה על החפירה.
היי,
כתבתי כאן פעם, ממש מזמן, כשהפורום עוד היה די חדש. לאט לאט הפסקתי כי הרגשתי שאני מצליחה להתקדם, מצליחה להתחבר עם אנשים, מצליחה לצאת מתוך הקונכיה השקטה שלי וליצור קשרים עם בני אדם.
ובכל זאת, איכשהו מצאתי את עצמי עכשיו, בת 25, בלי חברים. יש לי חבר והוא נקודת האור היחידה בחיי, שזה ממש מעציב אותי. אני לא יוצאת בסופי שבוע בלעדיו כי אני לא מרגישה בנוח לצאת עם החברים הישנים שלי לבד. במהלך השבוע אני עובדת עם אנשים שלא כל כך רוצים בחברתי. רק כשנוח הם מדברים איתי, אבל בדרך כלל אני מרגישה לבד. כשהם הולכים לקנות אוכל הם לא שואלים אם אני רוצה לבוא. לפעמים הם הולכים כולם למשרד של אחד מהם וצוחקים ולא מזמינים אותי. הם כולם חברים של כולם בפייסבוק חוץ ממני. אין לי בפייסבוק אף חבר מהעבודה.
אני כל הזמן חושבת מה מישהו בלי חרדה חברתית היה עושה. כנראה שהוא היה מתעקש שיחכו לו כשהולכים לקנות אוכל, או מתפרץ למשרד הזה בשביל להיות עם כולם ומציע לכל מי שהוא מכיר חברות בפייסבוק. אבל אני לא כזאת. אני לא מרגישה בנוח לעשות את זה.
חשבתי שאני והשותפה שלי לדירה חברות אבל אני מגלה לאט לאט שבכלל לא איכפת לה ממני. היא לא מתעניינת בי, לא שואלת איך עבר עליי היום, כשחזרתי מחו"ל היא לא אמרה על זה מילה, כשהסתפרתי היא אמרה שזה "סבבה" והלכה. כל הדברים האלה שהייתי מצפה מחברה- היא לא עושה. נמאס לי להיות זאת שמתעניינת וזאת שיוזמת. נמאס לי.
נמאס לי שלוקחים אותי כמובן מאליו, נמאס לי שלא מתייחסים אליי, נמאס לי שמתעלמים ממני, נמאס לי שלא מזמינים אותי, נמאס לי שלא פונים אליי, נמאס לי להיות זאת שתמיד בצד. נמאס לי מהכל!
יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות אבל לא רוצה ללכת לבד. מצד שני, אני בחיים לא אמצא חברים אם אני לא אצא קצת לאוויר העולם. אבל אין לי את האומץ לעשות דברים לבד. חבר שלי עסוק, יש לו חיים חוץ מלעשות עליי בייביסיטר ואני מרגישה כל כך זרה בעולם הזה בלעדיו.
איך בכלל עושים את הצעד הראשון? איך מתחילים?
חשבתי ללכת לקבוצה הזאת שנפגשת בנמל תל אביב, אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי למצב שאני מגיעה לשם לבד או אפילו לדבר בטלפון עם מישהו שיתן לי עוד פרטים. וגם אם אני אצליח להשיג פרטים ולהגיע לנמל, אין לי מושג איך אני אצטרף לחבורת אנשים זרים שכבר מכירים אחד את השני.
מדי פעם זה תופס אותי ככה חזק ומוריד אותי לקרשים. אני מיואשת.
סליחה על החפירה.
