אין לי איפה להוציא את זה...
לפחות לא מספיק מקומות... אולי פה יעזור. אוטוטו ראש השנה... איפה להתחיל... ההורים שלי גרושים כבר 18 שנה. בהתחלה היו ריבים, התפצלויות בחגים. כל הבלגן. הטלפונים, הבכי וכן הלאה. לפני כשנתיים, החלה לנשב לה רוח של חג והם החליטו לעשות את החגים יחד. "בשבילנו" - משמע הילדות. לי האמת, ממש לא אכפת. לאחותי מאוד. האמת, זה היה חשוב לי בגלל שעכשיו, לאחר שסבתא שלי, אמא של אבא נפטרה, ולו (ועם כבר מדברים על זה אז גם לי) לא היה ממש איפה לעשות. (כן, אני ילדה של אבא... מה לעשות... תבינו בהמשך). כל זה סיפור מסגרת יפה. שנה שעברה. לא ידענו איפה לעשות את החג. אח של אבא הזמין אותנו אליו אבל לא הסכים לצרף את אמא שלי אז וויתרנו ועשינו אצלי בבית. אמא באה יום לפני, ניקתה וכדומה. אבא קנה מצרכים. אני בישלתי ואחותי נקתה כלים אחר-כך. יפה. שיתוף פעולה. לראשונה מזה... שנים. מערכת היחסים שלי עם אימי מאוד קשה. היא אישה מאוד אגוצנטרית. אני באמת חושבת שזה גובל בהפרעה נפשית. תמיד היא נפגעת. תמיד היא הקורבן. תמיד אני או כל אחד אחר יוצא לא בסדר. תמיד צריך לרצות אותה. לתת לה. לפנק אותה. . והיא... מצידה...בואו נגיד שהיא חסכנית. גדלתי, כילדה, כמתבגרת וכן הלאה, עד היום על מניפולציה ריגשית מאוד כבדה. מצדה ומצד אחותי הקטנה, שמאוד דומה לה. (עם אחותי כבר דיברתי. מעבר לדיברתי, הסברתי לה ואני עומדת מאחורי המילה שלי, שאני לא מוכנה יותר להיגרר למניפולציות הריגשיות שלה לאחר איזו סצנת בכי במסעדה.) התגובה היחידה שהיתה לי, שיכלתי להתמודד איתה היתה פשוט להרחיק אותה (את אמא שלי) מהחיים שלי כי זה פשוט הפך לבלתי נסבל. מעבר לכך שכל הזמן צריך לרצות ולספק, תמיד אני לא בסדר, תמיד ביקורת, תמיד אני גם דפוקה כי כל ההחלטות שלי לא נכונות. (וכן אני רווקה בת כמעט 32, אני אוכלת ממנה מספיק סרטים גם על זה). בשנה האחרונה החלטתי שהגיע הזמן לשולם. נפתחתי בפניה. היה בכי, היתה השלמה... ומאז, שיניתי את מנהגי. סיפרתי לה על חיי וכן הלאה. וכל פעם שאני מספרת משהו אני מקבלת סטירות מחדש. כל פעם. אז די. חזרתי ל"סורי". שיחות "כבוד" מידי פעם. לא מכניסה אותה לחיי. (כי אם אני מתעצבנת עליה, ומספרת לה למה, או מנסה להגיד משהו אחר, היא כמובן נעלבת ממני.) עכשיו אוטוטו ראש השנה. אחותי הרימה טלפון. בואו נעשה כמו אז. אמא והחבר החדש מתפרקים. אז... רק ארבעתנו. כמו שנה שעברה... לכולם אותם תפקידים. אמא מנקה. אבא קונה. אני מבשלת. האחות רוחצת כלים. אני מתקשרת לאמא... שומעת את סיפור הפרידה מהחבר. מצדיקה אותה לגמרי, כמובן. כי אחרת אין איך לצאת מזה. ואז אומרת לה, נעשה כמו שנה שעברה, את תנקי, אבא יקנה, האחות תרחץ ואני אבשל... ומה קיבלתי? קיבלתי - "אני לא מנקה בשביל אף אחד". בלי תודה על ההזמנה, על ההתחשבות. בלי איזה יופי. כלום. ויותר מעצבן אותי זה שהאבא והאחות לא מבינים למה אני מתעצבנת. הרי "זאת אמא". בא לי לבכות. זהו. הוצאתי את זה...
לפחות לא מספיק מקומות... אולי פה יעזור. אוטוטו ראש השנה... איפה להתחיל... ההורים שלי גרושים כבר 18 שנה. בהתחלה היו ריבים, התפצלויות בחגים. כל הבלגן. הטלפונים, הבכי וכן הלאה. לפני כשנתיים, החלה לנשב לה רוח של חג והם החליטו לעשות את החגים יחד. "בשבילנו" - משמע הילדות. לי האמת, ממש לא אכפת. לאחותי מאוד. האמת, זה היה חשוב לי בגלל שעכשיו, לאחר שסבתא שלי, אמא של אבא נפטרה, ולו (ועם כבר מדברים על זה אז גם לי) לא היה ממש איפה לעשות. (כן, אני ילדה של אבא... מה לעשות... תבינו בהמשך). כל זה סיפור מסגרת יפה. שנה שעברה. לא ידענו איפה לעשות את החג. אח של אבא הזמין אותנו אליו אבל לא הסכים לצרף את אמא שלי אז וויתרנו ועשינו אצלי בבית. אמא באה יום לפני, ניקתה וכדומה. אבא קנה מצרכים. אני בישלתי ואחותי נקתה כלים אחר-כך. יפה. שיתוף פעולה. לראשונה מזה... שנים. מערכת היחסים שלי עם אימי מאוד קשה. היא אישה מאוד אגוצנטרית. אני באמת חושבת שזה גובל בהפרעה נפשית. תמיד היא נפגעת. תמיד היא הקורבן. תמיד אני או כל אחד אחר יוצא לא בסדר. תמיד צריך לרצות אותה. לתת לה. לפנק אותה. . והיא... מצידה...בואו נגיד שהיא חסכנית. גדלתי, כילדה, כמתבגרת וכן הלאה, עד היום על מניפולציה ריגשית מאוד כבדה. מצדה ומצד אחותי הקטנה, שמאוד דומה לה. (עם אחותי כבר דיברתי. מעבר לדיברתי, הסברתי לה ואני עומדת מאחורי המילה שלי, שאני לא מוכנה יותר להיגרר למניפולציות הריגשיות שלה לאחר איזו סצנת בכי במסעדה.) התגובה היחידה שהיתה לי, שיכלתי להתמודד איתה היתה פשוט להרחיק אותה (את אמא שלי) מהחיים שלי כי זה פשוט הפך לבלתי נסבל. מעבר לכך שכל הזמן צריך לרצות ולספק, תמיד אני לא בסדר, תמיד ביקורת, תמיד אני גם דפוקה כי כל ההחלטות שלי לא נכונות. (וכן אני רווקה בת כמעט 32, אני אוכלת ממנה מספיק סרטים גם על זה). בשנה האחרונה החלטתי שהגיע הזמן לשולם. נפתחתי בפניה. היה בכי, היתה השלמה... ומאז, שיניתי את מנהגי. סיפרתי לה על חיי וכן הלאה. וכל פעם שאני מספרת משהו אני מקבלת סטירות מחדש. כל פעם. אז די. חזרתי ל"סורי". שיחות "כבוד" מידי פעם. לא מכניסה אותה לחיי. (כי אם אני מתעצבנת עליה, ומספרת לה למה, או מנסה להגיד משהו אחר, היא כמובן נעלבת ממני.) עכשיו אוטוטו ראש השנה. אחותי הרימה טלפון. בואו נעשה כמו אז. אמא והחבר החדש מתפרקים. אז... רק ארבעתנו. כמו שנה שעברה... לכולם אותם תפקידים. אמא מנקה. אבא קונה. אני מבשלת. האחות רוחצת כלים. אני מתקשרת לאמא... שומעת את סיפור הפרידה מהחבר. מצדיקה אותה לגמרי, כמובן. כי אחרת אין איך לצאת מזה. ואז אומרת לה, נעשה כמו שנה שעברה, את תנקי, אבא יקנה, האחות תרחץ ואני אבשל... ומה קיבלתי? קיבלתי - "אני לא מנקה בשביל אף אחד". בלי תודה על ההזמנה, על ההתחשבות. בלי איזה יופי. כלום. ויותר מעצבן אותי זה שהאבא והאחות לא מבינים למה אני מתעצבנת. הרי "זאת אמא". בא לי לבכות. זהו. הוצאתי את זה...
