אין כותרת- טריגר.
אין לי כותרת.
הייתי באיזו הדרכה, לפני שבוע. איכשהו אני תמיד שמה לב לכל הבחורות מסביב- איך הן מתלבשות יפה,
איך הן הולכות יפה ומתאפרות, איך הן מביאות את עצמן ועקבים וסטיילינג.
הייתי במתחם של כמה חברות גדולות, הוט וכד'. בחורה נגשת לרכב שלה.
טייץ, חולצת פסים.
פותחת את הרכב, מוציאה משהו.
המחשבה הראשונה שעברה לי בראש "אחותי, את רזה.." -באיזה נסיון ביקורת כושל. מנסה לשכנע את עצמי שאני לא מקנאת.
שאני לא שונאת את עצמי שאני כבר לא ככה.
שאני לא שונאת את זה שאני לא שונאת את עצמי.
שאני לא רוצה כ"כ למצוא בי את הגחלת, הזיק הזה של השנאה לאוכל. לשומן.
שזה לא מפחיד אותי, שאין.
שזה לא יחזור, לא יבוא.
שאני לא משכנעת את עצמי כל הזמן שמחר, מחר אני אתחיל לצמצם. מחר אני לא אוכל.
כמו אז.
כמו אז- כי אם אז יכלתי גם היום אני יכולה.
זה נהיה קל, השעות עוברות, זורמות, רק צריך לעבור אץ ההתחלה.. כמה טוב זה ירגיש אחרי הכמה שעות האלה..
רק להגיע כבר ל"יום, לא אכלתי יום".
ואני לא מגיעה לערבים האלה שאני לא אוכלת. אפילו לא חצאי ימים. לצהריים שאני אל אוכלת.
זה מפחיד אותי מדיי. ואין לי חשק לא לאכול. לא בא לי, אין לי מספיק כוח.
פשוט לא בא לי מספיק.
אין לי כבר לא כוח לזה ולא מספיק חשק, כאילו אני עייפה מזה ובשביל זה כבר.
וזה מפחיד אותי, שאני דוחה את זה בכל פעם.
ואני מקנאת בכל ה"רזות" האלה ואני לא יודעת איך אני נראית מהצד
ואני עוצמת עיניים על המראה שלי
ואני לא יודעת אם באמת אכפת לי(ואולי כרגע זה הדבר הנכון)
אני רק יודעת שעייפתי.
אין לי כותרת.
הייתי באיזו הדרכה, לפני שבוע. איכשהו אני תמיד שמה לב לכל הבחורות מסביב- איך הן מתלבשות יפה,
איך הן הולכות יפה ומתאפרות, איך הן מביאות את עצמן ועקבים וסטיילינג.
הייתי במתחם של כמה חברות גדולות, הוט וכד'. בחורה נגשת לרכב שלה.
טייץ, חולצת פסים.
פותחת את הרכב, מוציאה משהו.
המחשבה הראשונה שעברה לי בראש "אחותי, את רזה.." -באיזה נסיון ביקורת כושל. מנסה לשכנע את עצמי שאני לא מקנאת.
שאני לא שונאת את עצמי שאני כבר לא ככה.
שאני לא שונאת את זה שאני לא שונאת את עצמי.
שאני לא רוצה כ"כ למצוא בי את הגחלת, הזיק הזה של השנאה לאוכל. לשומן.
שזה לא מפחיד אותי, שאין.
שזה לא יחזור, לא יבוא.
שאני לא משכנעת את עצמי כל הזמן שמחר, מחר אני אתחיל לצמצם. מחר אני לא אוכל.
כמו אז.
כמו אז- כי אם אז יכלתי גם היום אני יכולה.
זה נהיה קל, השעות עוברות, זורמות, רק צריך לעבור אץ ההתחלה.. כמה טוב זה ירגיש אחרי הכמה שעות האלה..
רק להגיע כבר ל"יום, לא אכלתי יום".
ואני לא מגיעה לערבים האלה שאני לא אוכלת. אפילו לא חצאי ימים. לצהריים שאני אל אוכלת.
זה מפחיד אותי מדיי. ואין לי חשק לא לאכול. לא בא לי, אין לי מספיק כוח.
פשוט לא בא לי מספיק.
אין לי כבר לא כוח לזה ולא מספיק חשק, כאילו אני עייפה מזה ובשביל זה כבר.
וזה מפחיד אותי, שאני דוחה את זה בכל פעם.
ואני מקנאת בכל ה"רזות" האלה ואני לא יודעת איך אני נראית מהצד
ואני עוצמת עיניים על המראה שלי
ואני לא יודעת אם באמת אכפת לי(ואולי כרגע זה הדבר הנכון)
אני רק יודעת שעייפתי.