"אין כוח..."
מכירים את המצבים האלה? לכאורה אין שום דבר שמונע ממך לתפקד - אתה לא עסוק בטקסים ואין מחשבה טורדנית ספציפית שמתרוצצת. ובכל זאת, כשצריך לבצע משימה כלשהי, החל מ: לעשות ספורט/ לצאת לסידורים/לקניות, דרך: לבשל/ לכבס/ לנקות (ניקוי ש*באמת* צריך לעשות...)/ להתקשר לX/ לקבוע תור לY/ לשלוח מייל לZ/ להכין ש.ב./ללמוד לבחינה, ולפעמים זה מגיע גם עד למשימות מינמאליות כמו:להתקלח/ לצחצח שיניים/ ללבוש פיז'מה - וכל אחד יכול להוסיף ממשימותיו שלו - כשצריך לבצע משימה או שניים מהרשימה, אתה מגלה שפשוט "אין כוח!"
אין כוח, אין חשק להזיז את עצמך, המשימה היומיומית נראית כמו הר גדול ומפחיד שצריך לכבוש אותו, אתה מת לעשות את זה כבר ולהיות אחרי זה, אבל ברגע זה - כ"כ לא בא לך להתאמץ... בהתחלה התייחסתי לתחושה הזו כאל דבר נורמאלי וטבעי - זו פשוט עצלנות שנופלת על כל אדם ברגע שהוא צריך לבצע משימה יומיומית אפורה שהיא לא בהכרח התענוג הכי גדול, ומצד שני אי אפשר לדלג עליה. לכן, מה שצריך זה פשוט - להתגבר על העצלנות, לשנס מותניים ו... לעשות... אלא שעם הזמן הבחנתי שבנוסף למכשול העצלות/עייפות, נמצאת שם גם חרדה, שמשמשת בעצמה גם כמכשול בפני ביצוע המשימה, וגם כגורם שמגביר את העייפות... ואז מתעוררת הדילמה: איך לנהוג הפעם? להתגבר על עצמי ולגשת למשימה, למרות הקושי? או שעדיף לוותר? מתי לגיטימי לוותר ולדחות את המשימה, ומתי זו סתם התפנקות? האם ה"אין כוח" הפעם הוא תוצאה של הפרעה, או שהוא פשוט אותו "אין כוח" שכולם מרגישים?... וכמובן שגם בדילמה הזו עצמה אפשר לחפור באופן אובססיבי
האם התחושה הזו מוכרת למישהו? איך אתם מתמודדים כל פעם? תודה ולילה טוב
מכירים את המצבים האלה? לכאורה אין שום דבר שמונע ממך לתפקד - אתה לא עסוק בטקסים ואין מחשבה טורדנית ספציפית שמתרוצצת. ובכל זאת, כשצריך לבצע משימה כלשהי, החל מ: לעשות ספורט/ לצאת לסידורים/לקניות, דרך: לבשל/ לכבס/ לנקות (ניקוי ש*באמת* צריך לעשות...)/ להתקשר לX/ לקבוע תור לY/ לשלוח מייל לZ/ להכין ש.ב./ללמוד לבחינה, ולפעמים זה מגיע גם עד למשימות מינמאליות כמו:להתקלח/ לצחצח שיניים/ ללבוש פיז'מה - וכל אחד יכול להוסיף ממשימותיו שלו - כשצריך לבצע משימה או שניים מהרשימה, אתה מגלה שפשוט "אין כוח!"