אין כבוד
נגמר השבוע. היה מתיש ועמוס בעבודה, בחום מעיק ובתוגת קיץ לחה, שהסתיימה יחסית בהצלחה עם בואו המיוחל של המזגניסט, שהואיל סוף סוף להגיע ולנסות לפתור את בעיית ההקפאה של המזגן בן ה-20 שלנו. מוצאי שבת. השעות הכי קשות בשבוע. רגע לפני פתיחת שבוע חדש, ניסיון לעמוד בלוח זמנים בלתי אפשרי ושאר מצוקות יומיומיות בתל אביב – החלטנו, אני וזוגתי שתחיה, לנצל את השעות האחרונות שנותרו לנו ביחד בצפייה משותפת בסרט קולנוע איכותי. אחרי ניתוח מעמיק של מדורי הקולנוע בעיתוני סוף השבוע, בחרנו בסרטו האחרון של קלוד שאברול, שיקוי לילה, בקולנוע לב בקניון אביב, רמת אביב. חלק משיקולי הבחירה בסרט זה במיקום הזה היו הימנעות מהיתקלות בחבורות תואמות ריקי מרטין וג´ניפר לופז, רעש מיותר של נוער mtv וקהל שכביכול אמור להיות איכותי ושוחר קולנוע (רמת אביב, סרט בשפה זרה, לא סרט פעולה וכד´). אחרי נסיעה קצרה, בדיקה ביטחונית קלילה וניעור מספר אנשים (מבוגרים!) שניסו להתגנב בלי בושה לתור של הקולנועפון, הצטיידות בפופקורן ושתייה קלה, החלה ההקרנה. הסרט התנהל די למופת (חוץ ממאחרים כרוניים ומשתעל עיקש שעמד למות) עד לסופו. לא נלאה אתכם בעלילה, ולא נגלה את השתלשלות העניינים. יש לציין כי המשחק מצויין, והביקורות הללו בצדק רב את הסרט. רק טעות אחת עשה קלוד שאברול: הוא החליט כי בסצנת סיום הסרט, שהיא הסצנה החזקה והמרשימה ביותר בסרט, יעלו הכותרות. בארץ מתוקנת (אירופאית, נגיד) היה הקהל נשאר יושב במקומו, מכבד גם את הקרדיטים העולים אט אט ונעלמים בראש המסך ונותן כבוד. אבל בישראל? אפילו ברמת האביב (הכביכול מתורבתת?)? מה פתאום! חלק מהקהל החל קם ויוצא, אך כאן קלוד שאברול החליט להתל בקמים, והסרט ממשיך! הסצנה המרשימה והכואבת מתפספסת בכאב גדול עוד יותר כשאלו שכבר קמו נעמדו להם בעצבנות מתקוממת. מה! עוד לא נגמר? טוב, בטח זה לא ייגמר עוד הרבה זמן, נמשיך לעמוד בינתיים, אז מה אם אנחנו מסתירים קצת?! ואז נדלקים האורות! מישהו ביקש ממכם להדליק את האורות? הסרט עוד לא הסתיים לכל הרוחות! איפה הכבוד לקולנוע? איפה הכבוד לחובבי הקולנוע? לאן בכלל נעלם הכבוד בישראל? האם יש מלה כזו בכלל? האם עומד משהו מאחוריה? כנראה שלא.... ואח"כ עוד מתפלאים שיש ירידה מהארץ.... יצאנו מהסרט היישר אל תוך כור ההיתוך הישראלי במיטבו: אגף האוכל המהיר בקניון. כל מה שלא רצינו, קיבלנו ובגדול. כל תואמי ריקי מרטין ןג´ניפר לופז אפפו אותנו מכל הכוונים וכפו עלינו שכחה לא רצונית שבכלל היינו בסרט שדיבר בשפה זרה. את המכה הסופית קיבלנו באפרופו: אחרי לחיצות אינספור על פעמון המלצרים, הגיע מלצר צבוע בלונד (אופנה פופולרית מדי בישראל). הסלט הגיע ללא מרכיביו העיקריים וללא רוטב ולימון, ותה ארל גריי הוא באפרופו תה ירוק של ויסוצקי (מה? איזה ארל?) חזרנו עייפים, אך רצוצים....
נגמר השבוע. היה מתיש ועמוס בעבודה, בחום מעיק ובתוגת קיץ לחה, שהסתיימה יחסית בהצלחה עם בואו המיוחל של המזגניסט, שהואיל סוף סוף להגיע ולנסות לפתור את בעיית ההקפאה של המזגן בן ה-20 שלנו. מוצאי שבת. השעות הכי קשות בשבוע. רגע לפני פתיחת שבוע חדש, ניסיון לעמוד בלוח זמנים בלתי אפשרי ושאר מצוקות יומיומיות בתל אביב – החלטנו, אני וזוגתי שתחיה, לנצל את השעות האחרונות שנותרו לנו ביחד בצפייה משותפת בסרט קולנוע איכותי. אחרי ניתוח מעמיק של מדורי הקולנוע בעיתוני סוף השבוע, בחרנו בסרטו האחרון של קלוד שאברול, שיקוי לילה, בקולנוע לב בקניון אביב, רמת אביב. חלק משיקולי הבחירה בסרט זה במיקום הזה היו הימנעות מהיתקלות בחבורות תואמות ריקי מרטין וג´ניפר לופז, רעש מיותר של נוער mtv וקהל שכביכול אמור להיות איכותי ושוחר קולנוע (רמת אביב, סרט בשפה זרה, לא סרט פעולה וכד´). אחרי נסיעה קצרה, בדיקה ביטחונית קלילה וניעור מספר אנשים (מבוגרים!) שניסו להתגנב בלי בושה לתור של הקולנועפון, הצטיידות בפופקורן ושתייה קלה, החלה ההקרנה. הסרט התנהל די למופת (חוץ ממאחרים כרוניים ומשתעל עיקש שעמד למות) עד לסופו. לא נלאה אתכם בעלילה, ולא נגלה את השתלשלות העניינים. יש לציין כי המשחק מצויין, והביקורות הללו בצדק רב את הסרט. רק טעות אחת עשה קלוד שאברול: הוא החליט כי בסצנת סיום הסרט, שהיא הסצנה החזקה והמרשימה ביותר בסרט, יעלו הכותרות. בארץ מתוקנת (אירופאית, נגיד) היה הקהל נשאר יושב במקומו, מכבד גם את הקרדיטים העולים אט אט ונעלמים בראש המסך ונותן כבוד. אבל בישראל? אפילו ברמת האביב (הכביכול מתורבתת?)? מה פתאום! חלק מהקהל החל קם ויוצא, אך כאן קלוד שאברול החליט להתל בקמים, והסרט ממשיך! הסצנה המרשימה והכואבת מתפספסת בכאב גדול עוד יותר כשאלו שכבר קמו נעמדו להם בעצבנות מתקוממת. מה! עוד לא נגמר? טוב, בטח זה לא ייגמר עוד הרבה זמן, נמשיך לעמוד בינתיים, אז מה אם אנחנו מסתירים קצת?! ואז נדלקים האורות! מישהו ביקש ממכם להדליק את האורות? הסרט עוד לא הסתיים לכל הרוחות! איפה הכבוד לקולנוע? איפה הכבוד לחובבי הקולנוע? לאן בכלל נעלם הכבוד בישראל? האם יש מלה כזו בכלל? האם עומד משהו מאחוריה? כנראה שלא.... ואח"כ עוד מתפלאים שיש ירידה מהארץ.... יצאנו מהסרט היישר אל תוך כור ההיתוך הישראלי במיטבו: אגף האוכל המהיר בקניון. כל מה שלא רצינו, קיבלנו ובגדול. כל תואמי ריקי מרטין ןג´ניפר לופז אפפו אותנו מכל הכוונים וכפו עלינו שכחה לא רצונית שבכלל היינו בסרט שדיבר בשפה זרה. את המכה הסופית קיבלנו באפרופו: אחרי לחיצות אינספור על פעמון המלצרים, הגיע מלצר צבוע בלונד (אופנה פופולרית מדי בישראל). הסלט הגיע ללא מרכיביו העיקריים וללא רוטב ולימון, ותה ארל גריי הוא באפרופו תה ירוק של ויסוצקי (מה? איזה ארל?) חזרנו עייפים, אך רצוצים....
