אין יפה כמוה

[גרי רשף]

אין יפה כמוה../images/Emo22.gif

את מכתב המנהל פתחנו בציטוט מתוך אלתרמן: ישנן יפות יותר ממנה אך אין יפה כמוה. ניצלתי את ההזדמנות, ובעזרת rutile מפורום ספרים וספרות, וידידה טובה- צפוי שינוי, מצאתי את המקור מתחת לקצה חוטמי

ואת הציטוט המדוייק.. הבנתי שהשיר והציטוט מתייחסים לתל-אביב, אך גם לקורא שרוי לו למצוא בשיר משמעויות כרצונו.. נשבעתי עיני כי נשוב ונראנה כי נוסיף לקולה לתמוה. ישנן יפות יותר ממנה אך אין יפה כמוה. בעבור הברק את עציו להכיר, הוארו במראות כחה וצלצולה--- רציתי כי תחשוב שאני בהיר וידי טהורות ודעתי צלולה. רציתי לומר לה שאני מן גדי ומגע אצבעה בצמרי הצית חג, בענן- מרחקים של פסיעה מנגדי שתפשיל צוארה ותצחק ותצחק-- ובחוץ, השדרות, בנשימה נטולה, מלאו אשר, טפחו, בקשו סעד. והסתו, והסתו נשא שיר ותהלה לעירו הלובשת סער. אלתרמן- מתוך ´כוכבים בחוץ´ (שיר ללא שם)

 

[danistar]

איזה יופי ... על זה אמרו הגשש ../images/Emo9.gif

יפות יפות שבא לבכות ....

 

[shellyland]

ואילו נתן זך כתב על זה....

יופיה אינו ידוע. הרוח לא סיפר אותו לעץ. העץ לא סיפר אותו לקרש בגדר, שעשו אותו מעץ להיות גדר, יופיה, אני אומר, אינו ידוע. בשיר שיותר מ"קורץ" לשיריו של אלתרמן, על התיאורים העמוסים והעייפים שבהם, לטענתו.

 

[תופס עוגב]

לאלתרמן??? ובאמת עוד משהו על תרבות

דוקא "יופיה אינו ידוע" הוא "זך במיטבו" או במלים אחרות - יותר זך מזך. כל כך טיפוסי עם כפלי המשמעות שנוצרים מחלוקת השורות, כל כך פשוט ב´תיאור יום יומי´ תוך האנשת הדומם וכל כך לא אלתרמני (ששומר על משקל ועשיר בתאורים פנטזיונרים: "כחולות עיני העננים", "הפנסים - פרחי העיר" וכו´). אבל אם כבר יופי, תל אביב וזך אז: "ועיר קמה מן הבוץ/ כי חול הוא בוץ בחורף/ ויהודים יוצאי יפו/ פנו ליפו עורף.// ורחוב הוליד רחוב/... רגע, מותר לי בכלל לצטט את הכל (זכויות יוצרים וכו´)? בכל אופן שיר שמתאר מאוד יפה חלק מהתהליך של ההתהוות של התרבות העברית שלנו. השיר נקרא "ועיר" והוא מופיע ב"כיוון שאני בסביבה"

 

[shellyland]

כנראה שלא הבנת אותי

מובן שהשיר אינו "אלתרמני" באפיו, אלא, כמו רבים משיריו של זך, מקיים דיאלוג עם שירתו של אלתרמן ע"י כך שבאמצעים פואטיים ממחיש זך את הביקורת הקשה שיש לו על סגנון שירה זה, העמוס בקישוטים פיגורטיביים ואינו מתאר את הדברים כפשוטם. אני מביאה כאן, כמובן, את עמדתו של זך ולא את זו שלי, ואני מצטטת: "התנגדות לפיגורטיביות מוגזמת (ומכאן - לפיגורטיביות שביצירת שלונסקי ואלתרמן), ההתנגדות לפיגורה הפיוטית כמעשה עיטור שירי או או כהדגמה פרשנית בלבד... אם אינה "מרוככת" על ידי השימוש באירוניה ובאירוניה עצמית והעדרה של רצינות אימתנית..." ("לאקלימן הסגנוני של שנות החמישים והששים בשירתנו", נתן זך, "הארץ" 27.7.66) בשיר הזה, כאמור, ממחיש זך הלכה למעשה את כוונתו, כאשר הוא משתמש בעומס משעשע של דימויים, חריזה פנימית ותחביר, היוצרים אינטנסיביות מיותרת לכאורה בטקסט, שכל כולה באה לתאר "מה היא לא". כלומר - הוא לא מתאר את יופיה, אלא את שלא ניתן לתאר. והוא "לא" מתאר את זה בצורה מוגזמת למדי (ובל נשכח שזך חסכן מאוד במילים!). השיר הזה, כמו שאמרתי בהודעה הקודמת, יותר מאשר "קורץ" לשירתו של אלתרמן (למרות שנכתב הרבה אחרי "שירים שונים"), ובעיקר לשיר עליו דובר: "נשבעתי עיני כי נשוב ונראינה, כי נוסף לקולה לתמוה, ישנן יפות יותר ממנה, אך אין יפה כמוה". זך, שבמאבקו עם אלתרמן לקה במידה לא מועטה של שחצנות, מוכיח כאן פעם נופסת כי הוא יכול להתעלות על המאסטרו הגדול, וכי "כל מה שהוא יכול לעשות אני יכול לעשות טוב יותר". אני חושבת כמוך, שזה אחד מהשירים היותר יפים שלו. ובכלל, אני חושבת שהשירים בהם אלתרמן וזך "סגרו חשבון" האחד עם השני הם השירים כמעט הכי יפים בתולדות השירה העברית, אכן, קנאת סופרים תרבה חכמה. אבל מה שהכי משעשע הוא שזך, הילד המורד, המהפכן הגדול של שנות הששים, שלא היסס לשסע את גרונם הספרותי של אבותיו ולהמליך עצמו תחתחם, עומד בימים אלה על רגליו האחוריות כאשר דור חדש של משוררים צעירים מנסה לעשות לו עצמו את אותו הדבר ולחזור לפואטיקה האבודה של אלתרמן ושלונסקי. אני אחפש את הלינקים המתאימים ואביא אותם כאן בהמשך.

 

[shellyland]

חזר הניגון שזנחנו לשוא

לצערי, הקישורים למאמרים המקוריים אינם זמינים יותר ב"הארץ" ומי שנורא ירצה יוכן למצוא אותם במוספי התרבות מן התאריכים 12.1.01 ו-26.1.01. מומלץ בעיקר לקרוא את תגובתו של זך. לעומת זאת, כן הצלחתי למצוא קישור לרפרט קצר העוסק בנושא, המצטט מעט מן המאמרים הללו. אני מוכנה לסרוק אותם ולשלוח למי שיבקש.

 

[תופס עוגב]

אני אני!../images/Emo51.gif

 

[shellyland]

בשמחה, המאמר כבר סרוק ומוכן

רק תן לי איזו כתובת דוא"ל שאוכל לשלוח אליה...

 

[תופס עוגב]

../images/Emo51.gif

[email protected] רב תודות יובל

 

[תופס עוגב]

אכן לא הבנתי - טעיתי, טועים, טעות

כן, אז כנראה שבאמת לא הבנתי. ובאותו ההקשר של מאבק זך בחריזה ובמשקל האלתרמני, "ועיר", שהתחלתי לצטט, הוא אולי השיר הכי אלתרמני של זך. בכל מקרה מאוד אשמח ללינקים המתאימים.

 

[shellyland]

הלינקים, כאמור, כבר לא פעילים

אבל בכל זאת, הנה כמה ציטוטים נבחרים מתשובתו של דודי מנור (המשורר המורד) לנתן זך, תחת הכותרת "מקץ חצי מאה של רמיסת האופציה הקלאסית בשירה" "...זך מעדיף לראות בי ובבני דורי מעין גוש אמורפי אחד גדול, "הצעירים", ולנסות להתגונן מפני מה שהוא רואה בו (ובדין!) איום על מעמדו..." "...כבוד נעוריו של זך – כבודם של הימים שבהם לא היה צריך להזכיר לאיש שהוא עדיין בסביבה – הוא שמחייב תגובה..." "...הבעיה העקרונית שנגדה אני יוצא אינה כרוכה בטיב השירה... אלא בצביון הטוטאליטרי והבלתי-סובלני המאפיין בכחמישים השנים האחרונות את ההתייחסות לצורות שיריות שאינן עונות לתביעות בית מדרשו הפואטי של זך." "...אפשר אף לומר כי תפישת העולם הפואטית שניסח זך במאמריו נגד שירת אלתרמן ובמאמרים אחרים, ייצגה למעשה אותו בלבד, וודאי שאין להכיל אותה על יצירתם של משוררים אחרים בני דור שנות החמישים והשישים, כרביקוביץ, פגיס, וולך, אבידן או שבתאי." "...אין קידמה בשירה. מקומה של הקידמה יפה בטכנולוגיה, במדעים, ברפואה, אפילו במוסר – אך לא באמנויות. האשמתו של מי שמעדיף צורה זו או אחרת של כתיבה באפיגוניות או בריאקציה, היא האשמה רודנית ואלימה, הזרה בעליל לרוחה של שירה." "שלונסקי, גולדברג ואלתרמן החלו את העפלתם אל מרכז הקאנון השירי במחצית שנות העשרים, ובראשית שנות החמישים בא כבר דור "לקראת" של זך, ובהנף-יד הזיח את השלישיה הזאת אל אזור הדמדומים של "מי שהיו". כאשר גיום אפולינר... יוצא בראשית המאה העשרים נגד החרוז והמשקל... הוא יוצא נגד גוף מסואב ורקוב בן כאלף שנה... אך כאשר זך מייבא את המהלך הפואטי הזה, באיחור של כחצי מאה, לזירת השירה העברית, הוא יוצא נגד גוף כחוש ומצומק, גוף שרק מזה שני עשורים וחצי מהווה את עמוד-השדרה של השירה העברית המודרנית, וטרם מספיק להזריע את זרעיו ולהכות שורשים עמוקים. מדהים להיווכח עד כמה מיהרה הצורה ה"חדשה" שלה הטיף זך להפוך אף היא, בתורה, לפורמליסטית ולמובנת-מאליה, ועד כמה מיהרה להפוך לחם-חוקו הבנאלי של ממסד ספרותי עייף, של "אוונגרד" שמרני וקופא על שמרים..." נשמע מוכר? אני מחזירה אתכם למאמרו של זך משנת 1966 "לאקלימן הסגנוני של שנות החמישים והשישים בשירתנו". (אגב, לי יש רק צילום של הרשימה האחרונה בסדרת המאמרים הזאת - האם למישהו יש גם את המאמרים הקודמים? כמה היו?)