אין טעם להצביע: מדוע חירות אמתית מושגת דווקא בהימנעות מהבחירות
בכל מערכת בחירות, קמפיינים פוליטיים, תקשורת ההמונים ומוסדות המדינה קוראים לנו לנהור לקלפיות, "לקחת אחריות", "לממש את זכותנו" ולהשפיע על עתידנו. ההנחה הבסיסית היא שהצבעה שווה השתתפות, השתתפות שווה שליטה, ושליטה מביאה לשינוי. אך האמת עשויה להיות שונה לגמרי – לא רק שאין טעם להצביע, אלא שהצבעה שומרת על שלטון שנבנה על אשליה, ומנציחה את העבדות של האדם למערכת שהוא לעולם לא שולט בה באמת.
הטענה המרכזית של מאמר זה היא שהאזרחים – ולא מוסדות השלטון – הם אלו שקובעים את המציאות. הפוליטיקאים רק מגיבים, ולעיתים קרובות – מדכאים. אם רובנו נאמץ עמדה פסיבית ונחרימה את הבחירות, המערכת כולה תאבד את הלגיטימציה שלה. ואולי רק אז נזכה באמת בחירות.
1. הדמוקרטיה אינה מה שנדמה לנו
ברוב המדינות המודרניות, דמוקרטיה מוגדרת כשיטה המאפשרת לאזרחים לבחור את מנהיגיהם ולהשפיע על עתידם. אך למעשה, זוהי מסגרת שמנציחה את שליטת האליטות. כל בחירה נעשית מתוך רשימת מועמדים שמסוננים מראש, על ידי מפלגות ומוסדות כוח, ואינם באמת מייצגים את כלל הציבור. כל מה שאנו עושים בקלפי הוא לאשר את קיומה של מערכת שלא בחרנו בה מלכתחילה.
דמוקרטיה ייצוגית מבוססת על ההנחה שהאדם הפרטי אינו מסוגל לנהל את חייו בעצמו, ולכן יש להעביר את השליטה למקצוענים – פוליטיקאים, רגולטורים, משפטנים. אך בפועל, מרגע ששלחנו נציג לכנסת, איבדנו את השליטה. מכאן ואילך, גורלנו נקבע במסדרונות כוח, במשאים ומתנים סגורים, ובשיקולים זרים שאין להם דבר עם טובת הציבור.
2. הבחירות כטקס דתי של כניעה
הצבעה נתפסת כמעשה של אחריות, אך אולי היא למעשה טקס של כניעה. זוהי פעולה סמלית שמטרתה העיקרית היא להזכיר לנו מי באמת שולט – לא אנחנו, אלא המערכת. ההצבעה לא משנה את הכללים. היא לא מאתגרת את עצם קיום המדינה, היא רק בוחרת את צבע המדים של המנגנון המדכא.
בכל מערכת בחירות אנו מקווים לשינוי – ש"מישהו יטפל ביוקר המחיה", "יעשה סדר בביטחון", "ישמור על הדמוקרטיה". אך התקווה הזו עצמה היא הבעיה. היא מעידה על כך שאנחנו ממשיכים להאמין שהשלטון אמור לפתור עבורנו את החיים. בפועל, הפוליטיקאים שורדים על בסיס הבעיה – לא על בסיס הפתרון. כל עוד נמשיך לבקש מהם עזרה, הם ימשיכו להזין את המערכת שבזכותה הם קיימים.
3. הכוח האמיתי טמון באזרחים
בכל רחבי ההיסטוריה האנושית, השינויים האמיתיים לא התרחשו בקלפיות – הם התרחשו ברחובות, בקהילות, בפעולה הישירה של אנשים שהבינו כי גורלם בידיהם. השלטון תמיד הגיע באיחור, כדי לרכב על הגל.
המהפכה הצרפתית, זכויות האזרח בארה״ב, הפלת חומות ברלין, או האביב הערבי – אף אחת מהתנועות האלו לא התחילה מהצבעה בפתק. הן התחילו כשההמון הבין שאינו זקוק לאישור מגבוה כדי לפעול. בכך, הן מדגימות אמת פשוטה אך מהפכנית: כשהאזרחים נוקטים עמדה, המציאות משתנה – גם אם אין להם ייצוג בכנסת או בממשלה.
4. הימנעות כהתנגדות אקטיבית
להימנע מהצבעה איננה אדישות – אלא התנגדות. זהו מסר עוצמתי: אינני נותן לכם לגיטימציה למשול בי. אינני מאמין בכוחכם לשנות את גורלי. אינני מעוניין להיות חלק מהמשחק הזה, שבו כללי המשחק נקבעו מראש על ידי אלו שמעוניינים שאפסיד.
במדינה שבה אחוז ההצבעה יורד באופן דרמטי, כל מבנה השלטון מתחיל לקרוס. ללא השתתפות הציבור – אין לגיטימציה, אין סמכות, אין יציבות. המפלגות מאבדות את כוחן, הכנסת מאבדת את משמעותה, ומנגנוני הכפייה עומדים חשופים. ברגע כזה, מתאפשר מרחב חדש – מרחב שבו אפשר לבנות סדר אזרחי המבוסס על חירות אמיתית, ולא על תיווך כוחני שלטוני.
5. מדינה היא רעיון, לא עובדה
המדינה אינה ישות נצחית. היא רעיון מופשט, מיתולוגי כמעט, שבאמצעותו שכנעו אותנו לוותר על כוחותינו. אך כמו כל רעיון – הוא קיים רק כל עוד אנו מאמינים בו. אם הרוב יחליט שהמדינה אינה משרתת אותו, הוא יכול להפסיק לשתף פעולה. ללא שיתוף פעולה – אין מדינה. היא מתפוגגת כמו דת ישנה שחדלה להאמין בה.
העולם החדש שניתן לדמיין אינו אנרכיה כאוטית, אלא סדר אחר – סדר שבו בני אדם חוברים לקהילות על בסיס ערכים משותפים, יוצרים מערכות מקומיות לניהול משאבים, עוזרים זה לזה, ולומדים לחיות בשיתופיות במקום בפיקוח.
6. אחריות ללא שלטון – אפשרי ורצוי
אחת הטענות המרכזיות נגד היעדר שלטון היא שבלעדיו ישרור כאוס. אך המציאות מוכיחה ההפך: במצבים של קריסת מוסדות – כמו רעידות אדמה, מגפות, או אסונות טבע – פעמים רבות דווקא האזרחים הם אלו שנחלצים לעזרת הזולת, מקימים מערכות סיוע, פועלים מתוך אנושיות. השלטון לרוב מגיב באיחור.
במצב שבו המדינה תתבטל כתוצאה מחוסר אמון ציבורי רחב, לא תתרחש התמוטטות – אלא פריחה של אחריות אזרחית אמיתית. אנשים ישתפו פעולה כי יש להם אינטרס משותף – לא כי יש חוק שמכריח אותם.
7. הפוליטיקה הפנימית: האדם מול עצמו
המאבק האמיתי איננו בין ימין לשמאל, דתיים לחילוניים, או מזרח למערב. המאבק האמיתי הוא בין האדם לבין עצמו – בין הרצון בחירות לבין הפחד ממנה. אנו רגילים שמישהו אומר לנו מה לעשות – מנהל, פקיד, רשות. לוותר על הצבעה פירושו גם לוותר על ההרגל הזה, ולהתחיל לקחת שליטה אישית על כל תחום בחיים: מה אני אוכל? איך אני מתפרנס? מה אני יוצר? למי אני עוזר?
מדובר באחריות כבדה – אך גם בשחרור עמוק. כל עוד אני מצביע למישהו אחר – אני מעביר לו גם את הזכות לטעות בשמי. כשאני מפסיק להצביע – אני מתחיל לחיות באמת.
8. ומה הלאה? חירות חדשה באופק
אם מחר יקומו חמישים אחוז מהאזרחים ויכריזו: "איננו מצביעים עוד", ייווצר מצב חדש בתולדות האנושות. אין מדובר באנרכיה הרסנית, אלא ביציאה מתודעת העדר. נוכל להקים קהילות מבוזרות, נוכל לחיות על בסיס ערבות הדדית, ליצור כלכלה של שיתוף במקום תחרות, ונוכל להפסיק לחשוב שהמדינה היא תנאי הכרחי לקיום.
אנשים ימשיכו לחיות, לאהוב, ללמד, לרפא, לבנות – רק בלי מתווכים, בלי אשליות, בלי מערכות כוח שרוכבות על הגב של הציבור.
סיכום: הצבעה היא ויתור על חירות – ההימנעות היא הצעד הראשון אליה
הצבעה איננה ביטוי לעוצמה אזרחית – אלא לכניעה מרצון. כל עוד אנו מצביעים, אנו משתתפים במשחק שהחוקים שלו נקבעו על ידי אלו שרוצים שנשאר קטנים, צייתנים ותלויים. רק כאשר נבין שהכוח נמצא בידינו, ושאפשר לבטל את המדינה לא במלחמה אלא בשקט – פשוט בהימנעות – נוכל להתחיל לבנות עולם אחר.
עולם שבו כל אחד אחראי לגורלו, משתף פעולה מתוך רצון, ולא מתוך כפייה. עולם שבו אין צורך בצבא, בחוק, במיסים – אלא רק בבני אדם שמכירים בכוחם.
אם יש לך חירות אמיתית, אינך צריך לבחור שליט. אתה כבר חופשי.
