אין דבר כזה דתי הומו...
- פותח הנושא ציקו לוי
- פורסם בתאריך
תגובה לצ'יקו - דת ונטיה מינית
שלום. אשתדל ב"ה להביא בהזדמנות הקרובה מאמר על ההלכה וההומ' אשר מורכב ממאמרו של הרב לוביץ, תגובות ופרשנויות של רבנים נוספים ורקע על הדיונים ההלכתיים בעניין שחלקם פורסמו באתר של הסרט לפניך ברעדה. בינתיים, אתה מוזמן לקרוא את מה שכתב הרב חיים רפפורט, יועצו של הרב הראשי של בריטניה בספרו: 1. משכב זכר אסור הן על יהודים והן על גויים. עם זאת, במסגרת ייעוץ להומוסקסואלים אין זה מציאותי לצפות שההתנהגות האסורה תיפסק מיד. בתקופת המעבר עלינו לסייע למטופל לא ליפול בפח ההתנהגות המופקרת, הייאוש, והמחלות השונות שהוא עשוי להיות חשוף להן יותר מאחרים. דיכאון וניסיונות התאבדות בקרב הומוסקסואלים אינם תופעות נדירות. רבנים, מורים ויועצים צריכים להיות מודעים לבעיות אלה ולא לעמוד מנגד כשמדובר בפיקוח נפש. ברמה הלאומית עלינו לשאוף לרסן את המגמה המדאיגה של תקיפות אישיות על הומוסקסואלים, המזכירות את המדיניות הנאצית. 2. יש לעודד הומוסקסואלים יהודים להשתתף בכל היבטי החיים היהודיים, עד כמה שהם חשים שהם יכולים. מוטל עלינו לעשות למען רווחתו הרוחנית של כל יהודי ויהודי. היהדות אינה נוקטת בעמדה של "הכול או לא כלום". המסע אל השלמות הדתית הוא ארוך ואין לו גבולות ברורים. יש לתמוך בכל אדם כדי שיתקדם ברמה האפשרית לו. 3. הקב"ה אוהב את כל בניו ובנותיו, תהיה נטייתם המינית אשר תהיה. הוא דואג ליהודי שסרח אפילו אם ביצע חטא בל-יסולח, על אחת כמה וכמה אם התנהגותו הושפעה מהחילוניות והחופשיות המאפיינות את החברה והתרבות של זמננו. גם אנו חייבים לשאוף ללכת בדרכי אלוקים ולפתוח את לבנו לכל "אחינו ואחיותינו". כך נוכל לקוות להקים חברה שאכן תשקף את הערכים האלוהיים של אהבה ורוחב-לב. בברכת כל ישראל חברים. בשורות טובות.
שלום. אשתדל ב"ה להביא בהזדמנות הקרובה מאמר על ההלכה וההומ' אשר מורכב ממאמרו של הרב לוביץ, תגובות ופרשנויות של רבנים נוספים ורקע על הדיונים ההלכתיים בעניין שחלקם פורסמו באתר של הסרט לפניך ברעדה. בינתיים, אתה מוזמן לקרוא את מה שכתב הרב חיים רפפורט, יועצו של הרב הראשי של בריטניה בספרו: 1. משכב זכר אסור הן על יהודים והן על גויים. עם זאת, במסגרת ייעוץ להומוסקסואלים אין זה מציאותי לצפות שההתנהגות האסורה תיפסק מיד. בתקופת המעבר עלינו לסייע למטופל לא ליפול בפח ההתנהגות המופקרת, הייאוש, והמחלות השונות שהוא עשוי להיות חשוף להן יותר מאחרים. דיכאון וניסיונות התאבדות בקרב הומוסקסואלים אינם תופעות נדירות. רבנים, מורים ויועצים צריכים להיות מודעים לבעיות אלה ולא לעמוד מנגד כשמדובר בפיקוח נפש. ברמה הלאומית עלינו לשאוף לרסן את המגמה המדאיגה של תקיפות אישיות על הומוסקסואלים, המזכירות את המדיניות הנאצית. 2. יש לעודד הומוסקסואלים יהודים להשתתף בכל היבטי החיים היהודיים, עד כמה שהם חשים שהם יכולים. מוטל עלינו לעשות למען רווחתו הרוחנית של כל יהודי ויהודי. היהדות אינה נוקטת בעמדה של "הכול או לא כלום". המסע אל השלמות הדתית הוא ארוך ואין לו גבולות ברורים. יש לתמוך בכל אדם כדי שיתקדם ברמה האפשרית לו. 3. הקב"ה אוהב את כל בניו ובנותיו, תהיה נטייתם המינית אשר תהיה. הוא דואג ליהודי שסרח אפילו אם ביצע חטא בל-יסולח, על אחת כמה וכמה אם התנהגותו הושפעה מהחילוניות והחופשיות המאפיינות את החברה והתרבות של זמננו. גם אנו חייבים לשאוף ללכת בדרכי אלוקים ולפתוח את לבנו לכל "אחינו ואחיותינו". כך נוכל לקוות להקים חברה שאכן תשקף את הערכים האלוהיים של אהבה ורוחב-לב. בברכת כל ישראל חברים. בשורות טובות.
im BLACK sheep
New member
שים לב
כשאתה אומר "האלוקים אוהב את כל בניו"- אך יש מהם שהוא מתעב, כמו למשל גבהי-לב, או הומוסקסואלים.
כשאתה אומר "האלוקים אוהב את כל בניו"- אך יש מהם שהוא מתעב, כמו למשל גבהי-לב, או הומוסקסואלים.
אתה מוציא לדתיים הנורמאליים את
המילים, זה כ"כ נכון. איך אפשר להיות דתי הומו? זה עבירה מהתורה! זה שאתם הולכים עם כיפה זה עדין לא הופך אתכם לדתיים מושלמים כאשר אתם עושים את מה שאתם עושים. הומואים זה דבר מגעיל, ועוד כשהם מגדירים עצמם דתיים, אז בכלל............ טוב, אולי דתיים, אבל לאיזה דת אתם משתייכים?
המילים, זה כ"כ נכון. איך אפשר להיות דתי הומו? זה עבירה מהתורה! זה שאתם הולכים עם כיפה זה עדין לא הופך אתכם לדתיים מושלמים כאשר אתם עושים את מה שאתם עושים. הומואים זה דבר מגעיל, ועוד כשהם מגדירים עצמם דתיים, אז בכלל............ טוב, אולי דתיים, אבל לאיזה דת אתם משתייכים?
קוים מנחים בנושא הומ' והלכה
אבקש להביא בפני קהל הקוראים קוים מנחים לגישה חינוכית אשר אינה חורגת ממסגרות ההלכה, אך יחד עם זאת, רלוונטית לציבור רחב ומגוון החי כיום במדינת ישראל. גישה זו מבחינה בנושא זה בין שני מרכיבים: הראשון- ההתייחסות להומוסקסואל והשנייה- החינוך המונע. החינוך המונע צריך להתאפיין במידת הדין, בעוד שהיחס להומוסקסואל זקוק למנה נכבדת של מידת הרחמים. וחובה להדגיש: כאשר אומרים "מידת הרחמים" אין הכוונה למתן לגיטימציה כלשהי לכתחילה או בדיעבד, אלא בסובלנות, בדומה ליחס הסובלנות שיהודים שומרי מצוות נוקטים בו ברוב המקרים כלפי מי שאינם שומרי תורה ומצוות. היחס הסובלני אינו מהווה הסכמה, אבל יש בו השתקפות של קביעה: "אני מקבל את העובדה שאתה הנך כפי שהנך". אילו היה עלינו לשפוט עוברי עבירות ע"פ חומרת הענישה שקבעה להן התורה, היה מקום לתהות: מדוע ייגרע חלקו של מי שמפר את איסור משכב זכר של המפר ביד רמה מצוות שבת, כשרות ומצוות חמורות אחרות ? דומה שהיחס בציבור הדתי כלפי חילול שבת וכשרות בפרהסיא מכותב ע"י העובדה שלהוויתנו כבר דשו בהן רבים והלב כביכול גס בהן, זאת בעוד שלגבי משכב זכר המושג "תועבה" אינו רק בגדר הגדרה המופיעה במקורות, אלא אף הכרה פנימית המושרשת בלבבות ואותה יש לתקן. בתחום הגישה החינוכית שאנו צריכים להעביר לבני נוער ושאר מתלבטים אחרים, אל לנו לכונן את הדרך ע"פ נטיית הלב בלבד. יש חובה לחנך להבחנה ברורה בין מעשה משכב זכר אותו יש לראות בשלילה נחרצת לאור תורת ישראל, ובין האדם ההומוסקסואלי העושה אותו, אשר כלפיו יש חובה לגלות יחס אנושי, ולזכור שאף על פי שחטא- אדם הוא וישראל הוא. העמדה התורנית צריכה להיות מוסברת בקטיגוריות של דה-לגיטימציה ולא בתור דה-הומניזציה. עליה להדגיש את אי חוקיותו של המעשה, מבלי להכפיש ולבזות בדרכים נלוזות את עושה המעשה. יש כאן ללא כל ספק מסר מורכב, אך אין בשום פנים ואופן מוסר כפול. זהו מסר ההולך ברוח דבריה של ברוריה אשת רבי מאיר, שציינה: "יתמו חטאים כתיב" ולא "יתמו חוטאים" (ברכות י ע"א). הגישה הסובלנית איננה רק נכונה מצד עצמה, אלא היא מתחייבת גם מתוך שיקול הדעת הפרגמטי. דווקא מי שינסה ללכת בקו נוקשה של הוקעת החוטאים מתוך בוז וסלידה ל"ע, הוא זה שאוחז חרב פיפיות בידיו והוא שעלול להביא למשבר אמון בערכים להם הוא מחנך ודי לחכימא ברמיזא. הסובלנות נדרשת בתהליך החינוכי גם על פי מידת הזהירות. בחור צעיר המתחנך על ברכי הדה-הומניזציה הסטרואוטיפית של ההומוסקסואל, עשוי במוקדם או במאוחר לפגוש באדם כזה כפי הנז"ל, אם מתוך היכרות בלתי אמצעית ואם ע"י חשיפה אוהדת בכלי התקשורת, והיכרות זו תזים את הסטריאוטיפ שניסו להנחיל לו. הדמות הנורמטיבית לגמרי- וייתכן גם החיובית ביותר מבחינות אחרות- של ההומוסקסואל, תשים לאלאת מערכת הערכים שבנה החינוך המוקצן. החינוך המונע הוא בעל חשיבות רבה, אף אם נקבל את ההנחה שמקורה של הנטייה ההומוסקסואלית היא בשלב הקודם הרבה יותר לתקופת חינוכו של נער צעיר. זאת, משום שהמאבק הוא אינו בנטייה אלא במימוש האסור שלה ע"פ ההלכה אא"כ יפסק אחרת ע"י רבני חכמי הדור. לא את היצר למשכב זכר פוסלת התורה כ"תועבה", אלא את הוצאתו מן הכח אל הפועל באופן של "קום ועשה". כשם שלא נכנה "גנב" את מי שתקפו יצרו לגנוב אך גבר על יצרו, כך גם לא נגדיר כחוטא במשכב זכר את האדם שיש לו נטייה לכך והוא כובשה. ואכן, גם אם קשה לשנות או לשרש נטייה מינית, הרי שאפשר בהחלט להעניק חינוך אשר ידחיק אותה. המושג "הדחקה" הוא לצנינים בעיני הפסיכולוגיה המודרנית, אך הוא בשר מבשרה של כל תורה דתית ועליו נשענת מערכת המצוות ותורת המוסר של היהדות. הקו החינוכי אותו מוצע לנקוט בקרב הקהילה ההומוסקסואלית ובפרט זו הדתית, מהווה מסקנה מהדברים שהועלו במאמר מתוך ספרות האגדה וטעמי המצוות. בדברי הרמב"ם ובעל ספר החינוך עמדנו על כך שהיהדות רואה ביצר המין ובכלי ההולדה והרבייה מכשיר לשם מילוי הצו האלוקי "פרו ורבו". אם זוהי אכן המטרה, הרי שניצול היצר המיני לצרכים של הנאה עקרה ואגוצנטרית היא בבחינת שימוש לרעה במתנת הבורא. כאשר חברה שלמה מתעלמת מהצו האלוקי ואינה מגלה נכונות לתרום למען המשכיות הקיום, חלילה היא אינה זוכה להמשכיות. כך לימדתנו התורה והורונו חז"ל בדבריהם על אודות דור המבול, אנשי סדום, תושבי ארץ כנען וארץ מצרים, כמו גם בעניין חטאי עם ישראל בתקופת הנביאים. העקרונות הללו צריכים לבוא לידי ביטוי בשני היבטים של החינוך לערכים: יחס לחומר וליצרים, ויחס היחיד לחברה. עמדת היהדות כלפי החומר והיצרים הגופניים היא נושא הטעון הסבר ישיר ולא רק לימוד דרך מסרים עקיפים. יש להצביע על הפער שבין התפיסה החילונית שנספגת מן התרבות הסובבת ובין התפיסה היהודית. האדם החילוני חי מתוך גישה הדוניסטית מתונה המעמידה את אושרו ואף את הדאגה לטובתו במרכז, בעוד שהיהדות נוקטת בגישה אינסטרומנטלית לחומר וליצר. היא רואה אותם כבעלי תפקיד שנועד לשרת מטרות שמעבר להם. יש צורך אף להוציא מלבותיהם של האנשים את התחושה שמדובר בגישה עתיקה ואנאכרוניסטית לעומת גישה מודרנית ומתקדמת, ולהצביע ע"כ שמדובר בשתי השקפות עולם, שימיהן כימי עולם, והן שונות מהותית זו מזו. יש מקום להביא בעניין זה תקדימים של חברות קדומות אשר חרטו על דגלם את הנאות הגוף כאידיאל, ואולם תורת ישראל מסתייגת מתפיסה שכזו ומעמידה כנגדו את האידיאל של פיתוח המרכיבים הרוחניים המאפיינים את המין האנושי. בנושא יחס היחיד לחברה: חובתו של היחיד לתרום לחברה הינה מאושיות החינוך הדתי. מובן שמי שגדל על ברכי הרעיון שכל אדם צריך לראות את טובתו האישית כמטרה סופית, יחפש גם את סיפוקו המיני בדרך הנראית לו ביותר, מבלי להתחשב בשיקול של טובת החברה. אולם, בחינוך שבו שמים דגש על אחריות הפרט לקהילה ולעם, אפשר וצריך לשלב את אחריותו של כל אדם לדאוג להמשך קיום האומה. היהדות ובראשה הרבנים וחכמי הדור צריכה להציע תשובות לאדם ההומוסקסואל. בעולם ההלכה התחיל להתרחש אט תהליך מרשים שבמסגרתו מוגדרות מחדש רבות מהגישות המסורתיות ויש לדאוג לכך שדיון הלכתי מעמיק וממצה יקויים "על השולחן" ובפומבי ויינתנו פסיקות הלכתיות רלוונטיות. כולי תקווה שבמהרה בימינו תהיה הקהילה האורתודוקסית רגועה וסובלנית הרבה יותר ביחס לחבריה המעדיפים את בני מינם. ואגב, בפרשת "אחרי מות" בה מופיעה האיסור , מופיעה גם המצוה שהיא יסוד היהדות "ואהבת לרעך כמוך". אחתום באנקדוטה שכדאי לכל יהודי שומר מצוות לחרוט בזכרונו: הרב הראשי הראשון של פלסטינה- א"י – מרן הרב אברהם יצחק קוק זצ"ל, נשאל פעם מדוע הוא מתייחס בטוב-לב שכזה ליהודים המתרחקים מדתם. הוא השיב: "מטוב שאכשל באהבת חינם, מאשר חלילה בשנאת חינם" (מבוסס ע"פ מאמרו של הרב לוביץ')
אבקש להביא בפני קהל הקוראים קוים מנחים לגישה חינוכית אשר אינה חורגת ממסגרות ההלכה, אך יחד עם זאת, רלוונטית לציבור רחב ומגוון החי כיום במדינת ישראל. גישה זו מבחינה בנושא זה בין שני מרכיבים: הראשון- ההתייחסות להומוסקסואל והשנייה- החינוך המונע. החינוך המונע צריך להתאפיין במידת הדין, בעוד שהיחס להומוסקסואל זקוק למנה נכבדת של מידת הרחמים. וחובה להדגיש: כאשר אומרים "מידת הרחמים" אין הכוונה למתן לגיטימציה כלשהי לכתחילה או בדיעבד, אלא בסובלנות, בדומה ליחס הסובלנות שיהודים שומרי מצוות נוקטים בו ברוב המקרים כלפי מי שאינם שומרי תורה ומצוות. היחס הסובלני אינו מהווה הסכמה, אבל יש בו השתקפות של קביעה: "אני מקבל את העובדה שאתה הנך כפי שהנך". אילו היה עלינו לשפוט עוברי עבירות ע"פ חומרת הענישה שקבעה להן התורה, היה מקום לתהות: מדוע ייגרע חלקו של מי שמפר את איסור משכב זכר של המפר ביד רמה מצוות שבת, כשרות ומצוות חמורות אחרות ? דומה שהיחס בציבור הדתי כלפי חילול שבת וכשרות בפרהסיא מכותב ע"י העובדה שלהוויתנו כבר דשו בהן רבים והלב כביכול גס בהן, זאת בעוד שלגבי משכב זכר המושג "תועבה" אינו רק בגדר הגדרה המופיעה במקורות, אלא אף הכרה פנימית המושרשת בלבבות ואותה יש לתקן. בתחום הגישה החינוכית שאנו צריכים להעביר לבני נוער ושאר מתלבטים אחרים, אל לנו לכונן את הדרך ע"פ נטיית הלב בלבד. יש חובה לחנך להבחנה ברורה בין מעשה משכב זכר אותו יש לראות בשלילה נחרצת לאור תורת ישראל, ובין האדם ההומוסקסואלי העושה אותו, אשר כלפיו יש חובה לגלות יחס אנושי, ולזכור שאף על פי שחטא- אדם הוא וישראל הוא. העמדה התורנית צריכה להיות מוסברת בקטיגוריות של דה-לגיטימציה ולא בתור דה-הומניזציה. עליה להדגיש את אי חוקיותו של המעשה, מבלי להכפיש ולבזות בדרכים נלוזות את עושה המעשה. יש כאן ללא כל ספק מסר מורכב, אך אין בשום פנים ואופן מוסר כפול. זהו מסר ההולך ברוח דבריה של ברוריה אשת רבי מאיר, שציינה: "יתמו חטאים כתיב" ולא "יתמו חוטאים" (ברכות י ע"א). הגישה הסובלנית איננה רק נכונה מצד עצמה, אלא היא מתחייבת גם מתוך שיקול הדעת הפרגמטי. דווקא מי שינסה ללכת בקו נוקשה של הוקעת החוטאים מתוך בוז וסלידה ל"ע, הוא זה שאוחז חרב פיפיות בידיו והוא שעלול להביא למשבר אמון בערכים להם הוא מחנך ודי לחכימא ברמיזא. הסובלנות נדרשת בתהליך החינוכי גם על פי מידת הזהירות. בחור צעיר המתחנך על ברכי הדה-הומניזציה הסטרואוטיפית של ההומוסקסואל, עשוי במוקדם או במאוחר לפגוש באדם כזה כפי הנז"ל, אם מתוך היכרות בלתי אמצעית ואם ע"י חשיפה אוהדת בכלי התקשורת, והיכרות זו תזים את הסטריאוטיפ שניסו להנחיל לו. הדמות הנורמטיבית לגמרי- וייתכן גם החיובית ביותר מבחינות אחרות- של ההומוסקסואל, תשים לאלאת מערכת הערכים שבנה החינוך המוקצן. החינוך המונע הוא בעל חשיבות רבה, אף אם נקבל את ההנחה שמקורה של הנטייה ההומוסקסואלית היא בשלב הקודם הרבה יותר לתקופת חינוכו של נער צעיר. זאת, משום שהמאבק הוא אינו בנטייה אלא במימוש האסור שלה ע"פ ההלכה אא"כ יפסק אחרת ע"י רבני חכמי הדור. לא את היצר למשכב זכר פוסלת התורה כ"תועבה", אלא את הוצאתו מן הכח אל הפועל באופן של "קום ועשה". כשם שלא נכנה "גנב" את מי שתקפו יצרו לגנוב אך גבר על יצרו, כך גם לא נגדיר כחוטא במשכב זכר את האדם שיש לו נטייה לכך והוא כובשה. ואכן, גם אם קשה לשנות או לשרש נטייה מינית, הרי שאפשר בהחלט להעניק חינוך אשר ידחיק אותה. המושג "הדחקה" הוא לצנינים בעיני הפסיכולוגיה המודרנית, אך הוא בשר מבשרה של כל תורה דתית ועליו נשענת מערכת המצוות ותורת המוסר של היהדות. הקו החינוכי אותו מוצע לנקוט בקרב הקהילה ההומוסקסואלית ובפרט זו הדתית, מהווה מסקנה מהדברים שהועלו במאמר מתוך ספרות האגדה וטעמי המצוות. בדברי הרמב"ם ובעל ספר החינוך עמדנו על כך שהיהדות רואה ביצר המין ובכלי ההולדה והרבייה מכשיר לשם מילוי הצו האלוקי "פרו ורבו". אם זוהי אכן המטרה, הרי שניצול היצר המיני לצרכים של הנאה עקרה ואגוצנטרית היא בבחינת שימוש לרעה במתנת הבורא. כאשר חברה שלמה מתעלמת מהצו האלוקי ואינה מגלה נכונות לתרום למען המשכיות הקיום, חלילה היא אינה זוכה להמשכיות. כך לימדתנו התורה והורונו חז"ל בדבריהם על אודות דור המבול, אנשי סדום, תושבי ארץ כנען וארץ מצרים, כמו גם בעניין חטאי עם ישראל בתקופת הנביאים. העקרונות הללו צריכים לבוא לידי ביטוי בשני היבטים של החינוך לערכים: יחס לחומר וליצרים, ויחס היחיד לחברה. עמדת היהדות כלפי החומר והיצרים הגופניים היא נושא הטעון הסבר ישיר ולא רק לימוד דרך מסרים עקיפים. יש להצביע על הפער שבין התפיסה החילונית שנספגת מן התרבות הסובבת ובין התפיסה היהודית. האדם החילוני חי מתוך גישה הדוניסטית מתונה המעמידה את אושרו ואף את הדאגה לטובתו במרכז, בעוד שהיהדות נוקטת בגישה אינסטרומנטלית לחומר וליצר. היא רואה אותם כבעלי תפקיד שנועד לשרת מטרות שמעבר להם. יש צורך אף להוציא מלבותיהם של האנשים את התחושה שמדובר בגישה עתיקה ואנאכרוניסטית לעומת גישה מודרנית ומתקדמת, ולהצביע ע"כ שמדובר בשתי השקפות עולם, שימיהן כימי עולם, והן שונות מהותית זו מזו. יש מקום להביא בעניין זה תקדימים של חברות קדומות אשר חרטו על דגלם את הנאות הגוף כאידיאל, ואולם תורת ישראל מסתייגת מתפיסה שכזו ומעמידה כנגדו את האידיאל של פיתוח המרכיבים הרוחניים המאפיינים את המין האנושי. בנושא יחס היחיד לחברה: חובתו של היחיד לתרום לחברה הינה מאושיות החינוך הדתי. מובן שמי שגדל על ברכי הרעיון שכל אדם צריך לראות את טובתו האישית כמטרה סופית, יחפש גם את סיפוקו המיני בדרך הנראית לו ביותר, מבלי להתחשב בשיקול של טובת החברה. אולם, בחינוך שבו שמים דגש על אחריות הפרט לקהילה ולעם, אפשר וצריך לשלב את אחריותו של כל אדם לדאוג להמשך קיום האומה. היהדות ובראשה הרבנים וחכמי הדור צריכה להציע תשובות לאדם ההומוסקסואל. בעולם ההלכה התחיל להתרחש אט תהליך מרשים שבמסגרתו מוגדרות מחדש רבות מהגישות המסורתיות ויש לדאוג לכך שדיון הלכתי מעמיק וממצה יקויים "על השולחן" ובפומבי ויינתנו פסיקות הלכתיות רלוונטיות. כולי תקווה שבמהרה בימינו תהיה הקהילה האורתודוקסית רגועה וסובלנית הרבה יותר ביחס לחבריה המעדיפים את בני מינם. ואגב, בפרשת "אחרי מות" בה מופיעה האיסור , מופיעה גם המצוה שהיא יסוד היהדות "ואהבת לרעך כמוך". אחתום באנקדוטה שכדאי לכל יהודי שומר מצוות לחרוט בזכרונו: הרב הראשי הראשון של פלסטינה- א"י – מרן הרב אברהם יצחק קוק זצ"ל, נשאל פעם מדוע הוא מתייחס בטוב-לב שכזה ליהודים המתרחקים מדתם. הוא השיב: "מטוב שאכשל באהבת חינם, מאשר חלילה בשנאת חינם" (מבוסס ע"פ מאמרו של הרב לוביץ')
תגובה נוספת לאשל 21
החשוב מכל הוא שאין צורך להיכנע להשקפות עתיקות המטילות דופי באדם ומקלות בערכו בגלל נטייתו המינית המולדת. אני יכול רק לשער שתוך מאה שנה תהיה הקהילה היהודית האורתודוקסית רגועה וסובלנית הרבה יותר ביחס לחבריה המעדיפים את בני מינם. אחתום באנקדוטה שכדאי לכל יהודי שומר מצוות לחרות בזיכרונו. הרב אברהם יצחק קוק, הרב הראשי הראשון של פלסטינה-א"י, נשאל פעם מדוע הוא מתייחס בטוב-לב שכזה ליהודים המתרחקים מדתם. הוא השיב, "מוטב שאכשל באהבת חינם, מאשר חלילה בשנאת חינם". בברכת חונן הדעת.
החשוב מכל הוא שאין צורך להיכנע להשקפות עתיקות המטילות דופי באדם ומקלות בערכו בגלל נטייתו המינית המולדת. אני יכול רק לשער שתוך מאה שנה תהיה הקהילה היהודית האורתודוקסית רגועה וסובלנית הרבה יותר ביחס לחבריה המעדיפים את בני מינם. אחתום באנקדוטה שכדאי לכל יהודי שומר מצוות לחרות בזיכרונו. הרב אברהם יצחק קוק, הרב הראשי הראשון של פלסטינה-א"י, נשאל פעם מדוע הוא מתייחס בטוב-לב שכזה ליהודים המתרחקים מדתם. הוא השיב, "מוטב שאכשל באהבת חינם, מאשר חלילה בשנאת חינם". בברכת חונן הדעת.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.