"אימפריית השלום"

[twigy]

"אימפריית השלום"

זה סיפור קצר (לא כל כך קצר) שסיימתי היום, אממ, אני אשמח לקבל תגובות, הערות והארות, אפילו אם יש שגיאת כתיב, או סתירות פנימיות..כל דבר, אממ..עוד דבר שרציתי להגיד, הסיפור לא קל להבנה. אתם הראשונים לקרוא את זה.

 

[twigy]

פרק 1

הסיפור הזה מתחיל לפני המון שנים, הוא מדבר על תקופה ירוקה כשהכדור עוד היה צעיר, האדם גילה את מושג הקבוצה, אימפריות שלטו בעולם. סנלט, אנגליה, העיר המבוצרת ביותר באיזור תחת אימפריית הפלס. צעקה גדולה נשמעה מגג הצריח : "סוסים! הם באים על סוסים! הווזות תוקפים !" הרגשנו איך האדמה רועדת מנקישות הפרסות, ורעשי עוכף נחבט, "סדרו את הקשתים על החומה, בליסטרות, קלשוני עץ, לא נפסיד את עירנו לווזות", ג´ימס הוא האדמירל של העיר, כולם תחתיו בשעת מלחמה, וגם ראש מועצת החכמים לובש שריון קשקשים. "החרב שלי, איפה החרב שלי לעזאזל!?" "אההההה" רעשי מתכת הציפו את האיזור כולו, הווזות אט אט מוטטו את שערי העץ של העיר, גם אגם האש הוצת, ובריחינו נפרצו כמו חמאה. האדמירל הוצא להורג בכיכר המרכזית, לא לפני שנגרר שוטת דם ברחובות העיר, למען יקבלו תושבי העיר את תבוסתם ויתנו מרותם לשלטון החדש. דגלינו מעתה יהיה סמל הארי. ביקתה מצפון להר הקדושה הגדולה, ניילס ומינג, חברי מועצת החכמים של סנלט, כשפניהם מאובקות והם מיוזעים משעות של בריחה, מצאו פינה של שקט ביער האלה הגדולה, ולעת ירח שוחחו על הנעשה בעירם, "זה לא יתכן!" אמר מינג כשידיו אוחזות בסנטרו של ניילס, "אתה שומע?! זה לא יתכן! איבדנו אותה! איבדנו את כל מה שהיינו, את כל מה שיכולנו להיות, סנלט אבודה וזו תחילה של.0 התפוררות אימפריית הפלס, נהודו היה מתהפך בקיברו אם היה יודע שאת כל מה שהשיגו הוא ואבותינו הקדושים, זרקנו אנו לטמיון!". ניילס קם בעצבנות כשהוא משליך הצידה את שרפרף העץ ופניו רוגזות, "לא איבדנו דבר, עיר מבוצרת הייתה היא ועיר מבוצרת נשארה, חיינו לא היו חיים, סנלט הייתה הכלא הגדול ביותר שידעה אימפריית הפלס, ואם היא המייצגת את הפלס, טוב שתם עידננו!" מינג הביט בניילס, שקיות פניו החלו לרעוד, "אתה! אתה שישבת שנים באותו שולחן בו אכלו אחינו שכעת מתים מי יודע אם נקברו תחת החרב, לא חשבתי שתפר שבועתך, טוב מותך מחייך!" "טוב מותי מחיי! אם חיי נולדו אל המוות שבין בחירה בחיים לצל בריחה ביערות, למול חיים של איש מצודה סגור בין חומות!" שלף ניילס את פגיון האבן הכחולה מאמתכתו, מילמל בשפתיו ברכה ונעץ את הפגיון בליבו". ניילס נפל אל רצפת העץ, שלולית דם נאספה מסביבו, מינג רץ לעברו נפל גם כן אל רצפת הדם ניסה לחסום בידיו את פרץ הדם, ללא הצלחה. שעות רבות אל תוך הלילה ישב מינג, מביט בגופת חברו המרוחה בדם זיעה ודמעות, הסיר את הגלימה השחורה ממנו, וכיסה את פני חברו באומרו את תפילת המתים. "מי ייתן והאלה הגדולה תחוס על נפשך התמימה, כי את החיים ראית לסוהר הגדול על פני ארץ". מינג הישר פניו אל הדלת, ובנקישות נעליו על רצפת העץ, יצא החוצה, כיוון מזרחה. אלת הלילה מלאה כוכבים, חשב מינג, עייפו רגלי מלכת, אנוח תחת גזע העץ, השקם בבוקר אמשיך לכת. ובעוד עניו נעצמות אט אט, נכבה אורו וזכרונו המריא כנפיים, תמונות חייו חלפו לנגדו, ובחלומו ראה אדם זקן, לבן שיער אוחז בו, בעודו תינוק, מנקה גופו במימיי האגם "עוד יראה העולם, את האדם הקטן הזה, ומסרו יחצה יבשות" לעת בוקר, נזכר בחלומו, והכל צייר על קלף שהיה לו, משם המשיך בנדודו.

 

[twigy]

פרק 2

"ססקון ונדר עילה ססקון ונדר נייצה ססקון ססקון ססקון" הצעקות חדרו לראשי, והם חזרו על עצמן, מהדהדות כמו תופי ענק במדבר, ולא יכולתי להמשיך לחיות כך, הפכתי לצופה מן הצד בחיים אשר חלפו להם. וראיתי אותם מתים, וראיתי אותם נולדים, וראיתי דורות חולפים כמו החול, וראיתי איך המים שוטפים. אך דבר אחד לא ראיתי, את אימפריית השלום לא זכו עני לראות. שנייל, עיר מסחרית מרכזית נבנתה על צומת דרכים במרכזה של אימפריית סאן לוך. "מאנאר, בוא הנה כבר!" אישה לבושת שמלה חומה משכה את בנה הרחק מן השוק בעודו מצביע אל עבר אחד הדוכנים, "אין לנו זמן לשטויות האלה, אבא בקרוב חוזר, והאוכל עדיין לא מוכן". הסתובבתי בשוק הלבן, ראיתי איך כל האנשים האלה מתרוצצים, נוגעים בוחנים שואלים, קונים, השוק הזה, שוק מוזר, היה מוכר לך דברים שלא ידעת שאתה צריך. אבל לא אני, אני תמיד ידעתי בדיוק מה אני צריך, למרות שלא פעם גם אני נפלתי קורבן לסיפוק יצר רגעי. ראיתי דוכן של תרופות, המוכר היה מבוגר ושחום, דאראויש אדום חבוש לראשו, "תן לי משהו נגד כאבי גרון" "כואב לך הגרון?" "כן, נו מה?" "זאת תרופה שמופקת מצמח מנטה נדיר, אתה טובל את זה במים חמים ומכניס לאיפה שכואב לך בגרון, כמו קסם זה עובד". "אממ..מה כל כך נדיר בכמה עלי נענע?!" "מקור הריפוי, הוא האמונה" "שיהיה..תן לי מזה" "מטבע זהב אחד בבקשה" "הנה" הלכתי מן המקום שבע רצון, עם גרון כואב, לפונדק שהיה בסביבה להעביר שם את הלילה. "ססקון!" "ססקון.." "הכנס פנימה איך נוכל לעזור לך?" אמר המקומי בפנים זוהרות. "אני מעוניין להעביר כאן את הלילה, מה המחיר?" "שני מטבעות זהב" אמר כשהוא מסמן באצבעותיו. פישפשתי הנה והנה והוצאתי משק המטבעות שהיה בכיסי שני מטבעות. "הנה" "החדר האחרון משמאל" "תודה, אהה..עוד משהו" "כן?" "יש לך אולי קלף דיו ועט?" נזכרתי "כן" "אפשר?" "מטבע זהב אחד" הוצאתי מכיסי מטבע נוסף ומסרתי לו. הוא זימזם משהו בעודו פונה להביא לי את מבוקשי. "הנה" "תודה" אמרתי ופניתי לחדרי. המסדרון לכיוון החדר היה מלא בציורי שמן, אך אחד לא היה, והוא משך את תשומת ליבי באופן מיוחד, למרות שהיה פשוט, היה מוזר, איש זקן עומד לגדות האגם וטובל במימיו תינוק "אתה סקרן לתמונה?!" צעק אלי הפונדקאי מסוף המסדרון, "לא..בסך הכל.." "תהפוך אותה" הוא קטע את דברי, הסרתי בהיסוס את התמונה מעל יתדה, והסתכלתי מאחוריה "NAYA SANDTON NA LAND LIDIS LIIVES MON ANVAY OVEN HA NOWS HA BAKOM WAIL II KOMOA POTURE HA DAYLAVER MAYSJE UO PASSET" לא הבנתי דבר מן הכתוב, "שנים הציור הזה נמצא אצלינו, הוא נימסר אלינו על ידי נווד זקן, בתמורה לשהותו כאן, הציור עמד כאן שנים עד שגילינו את הכתב מאחוריו, איש עדיין לא הבין באיזו שפה זה נכתב" הוא הסביר. העתקתי את מה שנכתב שם במדיוק למגילת הקלף, גלגלתי אותה היטב והכנסתי לאמתחתי. "ביום מן הימים אגלה" אמרתי "כשתגלה תבוא לספר לנו אה?" אמר בצחוק מזלזל. לא התייחסתי לדבריו האחרונים והמשכתי ללכת, אף פעם לא אהבתי לחוש מזולזל, הרבה אנשים יש בעולם, למה שאבלה עוד זמן בחברת אלו המזלזלים בי. ניכנסתי לחדר ונזרקתי על מטה גדולה שהייתה במרכזו, מה לעזאזל היה כתוב שם..הרהרתי כמה דקות ובלי ששמתי לב נרדמתי באותה צורה. "אתם! אתם חיים בתוך קופסא! ראשכם לא ידע להבדיל בין טוב ורע! גוזלים את כספכם, את מזונכם, זוועה במסווה של מיסים !" התעוררתי לקול יומרתיו של מטיף. השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, ציפורים החליפו מסרים, השמש טרם הקיצה והוא עמד באמצע הרחוב, לבוש בבגדים זרוקים וניסה להאיר את פניי העוברים והשבים בדבריו, לא חלפו כמה דקות וכמה שוטרים התנפלו עליו לקחו אותו בגרירה מן המקום "אינכם מבינים! גם אתם חלק מהמערכת האטומה, אתם המנוע שמזיז את מכונת הברזל שמוצצת את דמו של החלש! אתם לא..אוו" סתמו את פיו ביריעת בד. אנשים מוזרים חשבתי, העיר הזו מלאה בהם, ברקע כבר החל הרחוב להתמלא, רקיעות של סוסים מובילים כרכרות החלו להשמע באיזור, ואני שטפתי פנים כמתכונן לצאת, היום עלי למצוא עבודה, בבניין העיריה ראיתי פירסום, ראש העיר מחפש שוליה.

 

[twigy]

פרק 3

THE DREAM IS SO FAR FAR AS THE OCEAN patience, my friend every dream is a prophecy prophecy ends only when it come´s true הצעקות חדרו לראשי, והם חזרו על עצמן, מהדהדות כמו תופי ענק בימים, ולא יכולתי להמשיך לחיות כך, הפכתי לצופה מן הצד בחיים אשר חלפו להם. וראיתי אותם מתים, וראיתי אותם נולדים, וראיתי דורות חולפים כמו המים, וראיתי איך הגלים שוטפים. אך דבר אחד לא זכיתי לראות, את אימפריית השלום לא זכו עני לראות. ספינת התעבורה "גולדן שיפ נבלס", כיוון מערב אמריקה, האוקיאנוס השקט "קפטן, להרים מפרסים ? אנו מאבדים מהירות" "לא, כל הסימנים מראים שהרוח המערבית תתחזק בקרוב, אנו נצמצם את הפערים". השעה שעת בין ארבעיים, התקדמנו בקצב איטי, ישבתי על הסיפון, הרגשתי את רוח הגלים מכים בספינה, לחות מלוחה הציפה את האויר ואני רק הסתכלתי ישר, כל מה שראיתי היה ים, ים אינסופי, ניערתי את הראש, כל כך הרבה מאותו הדבר יכול לשגע. קמתי והתהלכתי לאורך הסיפון, הם קם והתהלך לאורך הסיפון, נראה כאילו הוא מהרהר במשהו, ניגשתי אליו, "נו איך הזקנה שלי?" במפתיע הקפטן ניגש אלי, ושאל להרגשתי "נחמדה, רק חבל שאמריקה רחוקה כל כך" עניתי "דבר אינו רחוק כל כך.." הוא אמר בקול צרוד "יש רק אנשים לא סבלניים, אם יש דבר שלימד אותי הים במשך שנותיי הרבות כקפטן הספינה הזאת, הוא שאין מקום רחוק דיו, שהסבלנות לא תקח אותך אליו, לכן אני אדם כה רגוע, ואנשי היבשה כל כך לחוצים". "לצערי, הייתי יותר מדי זמן איש יבשה, מכדי שאשתנה בין רגע" אמרתי "בין רגע ? שום דבר לא קורה בין רגע, שוב חוסר הסבלנות שלך מפציר בך" חייך. חייכתי אליו והלכתי מבויש מהמקום. הקפטן מעריך שנגיע בעוד כשבועיים, ירדתי לתחתית הסיפון ונרדמתי. עברנו כבר יותר ממחצית דרכנו, אני חושב שאני מתחיל להבין על מה הקפטן דיבר, אחרי כל כך הרבה שעות שמצטברים לימים ללא מעשה של ממש,מלבד הסתכלות על נוף שחוזר על עצמו, הזמן מאבד את משמעותו. שוב מצאתי את עצמי יושב לראש הסיפון, שיחקתי במטבע, זרקתי אותו גבוהה לאויר, כמה גלגולים אני יכול לגרום לו לעשות לפני שהוא חוזר, המטבע שורק באויר ונפל לידיי, שוב, הפעם גבוהה יותר, ושוב השריקה, אך הפעם הותח המטבע אל ציפוי המתכת של הסיפון, הסתובב במקום שניות אחדות והפסיק. "אתה מאבד את זה" אמר לי אדם מוזר ומזוקן מעט, "כמה זמן אתה כאן? מעולם לא ראיתי אותך על הסיפון" שאלתי בשחדנות, למרות שפניו כן היו מוכרות לי, "אני, אני מדי פעם חולף כאן, הבטתי בך שעות ארוכות, לא נמאס לך לשחק במטבע הזה ?" "איבדתי כבר מזמן את חוש הזמן, ושעמום? שעמום הוא עניין חולף, חוץ מזה, מילא לשחק במטבע..אתה יושב כאן ומביט בי שעות, אתה לא משתעמם?" חייכתי. "למה שאשתעמם? אני קורא אותך, התחלת טוב, נהנתי לצפות במטבע הזהב חותך את האויר, אבל אתה קצת מאבד את זה בפעמים האחרונות" "מי מינה אותך להיות המבקר ?" אמרתי דיי בכעס צללית האיש החלה נעלמת, "אינני מבקר אותך..רק מנסה לגרום לך להשתפר.." קולו נחלש, "לא רציתי להפריע לך..תמשיך.." נערתי את הראש, דמותו נעלמה ממני לחלוטין, הלכתי לשתות מים, השמש הזאת, לא עושה לי טוב. ירדתי לגוף הספינה וצעדתי במורד המדרגות לכיוון חדרי, עצרתי לרגע, חדר צדדי שהיה שם משך את תשומת ליבי, היה בו משהו מסקרן, הסקרנות אצלי תמיד הייתה היצר הכי חזק, היחיד שלא יכולתי לרסן. נכנסתי לחדר, במרכז החדר היו זרוקים כל מיני בדים ישנים ומאובקים, כלי מתכת, ובצד הייתה קופסת עץ עם חפצים חלודים בתוכה. הצצתי פנימה, הייתה שם מגילת קלף מגולגלת. פתחתי אותה במהירות והצצתי בכתוב "נאיה סנדטון..?..נא לנד לידיס.." "מה לעזאזל כתוב כאן.." לחשתי לעצמי. קיפלתי את הקלף והכנסתי לתיקי, משם הלכתי לחדרי ובלי עניין מיוחד נזרקתי לישון. נפלתי אל החלום..

 

[twigy]

פרק 4

ובחלומי, אני הולך לבדי ביער גדול, והיער חשוך כי עמוק הלילה, ועמוק היער לתוכו אני מתקדם. העצים דקים ורחוקים מאוד אחד מהשני. רעש העלים היבשים נמעכים בצעדי בעודי מתקדם. והיער הולך ונהיה חשוך יותר ויותר עד שאני מגיע לקרחתו ובה בית קברות ישן. לוחות האבן משורטטות בחציבה, אני מהלך בין הקברים וקורא את הכתוב, "סיילנס אואן" בן 41 במותו, קורבן למלחמת אימפריות (אימפרית הפלס). "שון פיטר" "בן לנעמי" בן 7 במותו. נקטף כפרח שטרם גדל, נפל קורבן להקמתה של אומה 1921 (אירלנד). משהו בקברים האלו מסקרן אותי, מרעיד לי את הידיים, מצמרר את שערות ידי, אך עדיין, מושך אותי לקרוא הכל. "הווארד דין" בן 26 במותו. "אב לג´סיקה, בן לקלרה, בעל לשרה" נקטף כפרח באביבו,קורבן לאצילותה של אומה 1941 (גרמניה). "שם לא ידוע" קורבן לנחיתותה של אומה 2001. ובאמצע בית הקברות, לוח אבן גדול מכולם, קולות לחשו לי את הכתוב.. "גם אנו נופלים מחומה גם אנו מתרסקים אל האבן גם אותנו מביס הגורל גם אותנו חיממה אז השמש" התעוררתי בבהלה, בפנים מיוזעות, התנשפתי בעצבנות. החלום עוד הדהד בראשי, ידעתי כי לא יתן לי מנוחה, אמרו לי פעם שכתיבת החלום משחררת ממנו, לקחתי עט והדבר הכי קרוב לנייר שמצאתי היתה מגילת הקלף בתיק שלי, כתבתי את הדבר האחרון שזכרתי. בשבוע שחלף, סדר היום שלי דיי חזר על עצמו, שעות הבוקר מועברות על הסיפון בהסתכלות אל השכבה הלבנה שבסוף האוקיאנוס, הצהריים בארוחה שתמיד השתדלתי למתוח כמה שיותר, שעות הערב במעט כושר שלא אתנוון, ושינה כדי שיהיה לי כוח לעשות את אותו הדבר גם מחר. רעש צופר אדיר העיר אותי בפתאומיות, אבל מיד בהקיצי הבהלה התחלפה בהתרגשות גדולה רצתי במעלה המדרגות כמו ילד קטן אל סיפון האוניה, כן, פירשתי נכון את הרעש מחריש האוזניים, הגענו לאמריקה. הנמל היה מלא באוניות, והמון אנשים, כל כך הרבה אנשים, מעולם לא שמחתי לראות כל כך הרבה אנשים שונים כמו היום. חזרתי אל חדרי להתלבש ולקחת את חפצי, כשסיימתי פגשתי את הקפטן במעלה המדרדגות, "אהה היי..תראו מי פה, ברוך הבא לאמריקה" הוא שיפשף את ראשי כאילו הייתי הנכד שלו. "תודה לך, זה היה מסע נפלא ששינה אותי,וכן, גם אותי לימד הים כמה דברים" אמרתי ברגעים של חניפה. והוא רק הראה חיוך שבע רצון והמשיך לדרכו. אמריקה, החלום הגדול, הכל גדול, בניינים שלא יכולת לאמוד בענייך, ככה זה 10 דקות הראשונות באמריקה, אתה עומד ומביט לצדדים מנסה להבין איפה היית כשכל זה קרה. אבל לא הכל טוב באמריקה, אמריקה טובה לעשירים, לא פעם היו מתנגשים גורדי השחקים הענקיים האלה, עם חסר בית שהיה זרוק לצידי הרחוב. "היי אתה אסטרונאוט.." קטע את רצף המחשבה שלי פקיד. "תראה לי את המסמכים שלך" מסרתי לו את המסמכים, הוא השמיע קצת רעשים עם החותמת. "הנה בבקשה, ותתעורר..בעיר הזאת חולמניים כמוך חוזרים בתחתונים" אמר כשהוא קצת צוחק ו..קצת רציני. ביציאה תפסתי מונית לכיוון השדרה המרכזית. התקופה הייתה תקופה קשה, העולם היה שרוע במלחמות, לא ידעתי מה בדיוק קורה, קניתי עיתון. מסופר על השתלטות גרמניה על אירופה, הרוגים, מליוני הרוגים, לא למדנו דבר. רוזוולט בוחר להתעלם, מרחק יבשת, כאילו היה מרחק עולם, אך גלי הים מספרים, שהדף המלחמה מהדהד בעולם כולו. לא מכבר כך היה, ובין מלחמת עולם לפצצת אטום, מצאתי עצמי שכוב, הימים לא שיקרו לי, כתמי זיקנה צבעו את פני, עייפתי משנים של נדידות. תפילה של כומר בישרה לאנשים שהכרתי, כי חלפתי.

 

[twigy]

סיום

עולם אחד, חיים אחד, אדם אחד, הבל משורשו. הצעקות חדרו לראשי, והם חזרו על עצמן, מהדהדות כמו תופי ענק בשנים, הפכתי לצופה מן הצד בחיים אשר חלפו על פני. וראיתי אותם מתים, וראיתי אותם נולדים, וראיתי דורות חולפים כמו המים, וראיתי איך הגלים שוטפים. אך דבר אחד לא ראיתי, את אימפריית השלום לא זכו עני לראות. אוניברסיטת וושינגטון, אביב 2025 אירופה למדה את החיים, מי היה מאמין, היבשת שהביאה לפריצת שתי מלחמות עולם, מטבע אחד, כלכלה משותפת, אדמה אחת. האמריקנים לא יעמדו מן הצד לעוד הרבה זמן. הם מבינים. המזרח התיכון בוחר להתעלם, מרחק יבשת, כאילו היה מרחק עולם, אך גלי הים מספרים, שהדף השלום מהדהד בעולם כולו. כיכר האו"ם, אוניברסיטת אוקספורד, קיץ 2085 הפקולטה לבלשנות, "דוקטור," דין שלף מכיסו מגילת קלף, "מאמריקה שלחו אלינו את זה, מצאו את זה בהריסות בית ישן" "אממ.." פיענחתם את זה? "כן, אבל דבר מוזר, מה שנכתב כאילו נכתב בתקופות שונות, השפה אינה אחידה" "שים לב לקטע הראשון,נכתב בדיו נוצה, השפה בה הוא רשום ידועה לנו מחפירות ארכיאולגיות באיזור אנגליה, ווזית, שפה שנכחדה מהעולם לפני 3000 שנה" והפירוש, יש לכם?" "כן דוקטור," הוא הוציא מכיסו פתק, "קרב האדמה, הוא שקר החיים ידע האדם כי סופו מיתה אז חיפש משמעות בחרב" "הקטע השני, הוא נכתב בעיפרון, השפה כפי שאתה יכול לראות היא אנגלית, התזוזות החדות, נראה כי בזמן שזה נכתב האדם היה בתזוזה" "החלום כל כך רחוק רחוק כמו האוקיאנוס סבלנות, ידידי, כל חלום הוא חזון כל חזון,סופו בהתגשמות" "הקטע השלישי נכתב בפרק זמן קרוב לקטע השני," "גם אנו נופלים מחומה גם אנו מתרסקים אל האבן גם אותנו מביס הגורל גם אותנו חיממה אז השמש" "אך לא ברור לנו הקשר". "הבנתי" אמרתי לו, יש לך עט ? "אה אהה כן בטח דוקטור, אבל בשביל מה אתה צריך עט?" הוא שאל כשהוא מוסר אלי את העט. "דין, " "כן דוקטור?" "אתה יודע.. האדם כבר ניצח את הטבע, הגנטיקה ניצחה את הזדקנות התא" "כן דוקטור, לא מכבר" "ואתה יודע דין, פעם אנשים היו נלחמים, חשבו שאין מספיק מקום, היום דין.." "כן אני יודע דוקטור, היום אנשים חיים גם בירח" חייכתי אליו, הסרתי את הפקק מהעט, פרסתי את המגילה, "אבל דוקטור..אתה לא יכול לרשום על.." "את אמפריית השלום, זכו עני לראות". חתמתי. הפכתי את מגילת הקלף הוא הפך את מגילת הקלף, הציור שהיה שם, מדהים, איש זקן רוחץ במימי הנהר, תינוק שזה עתה נולד, "אתה יודע דין" הוא אמר לי, "אלף תינוקות נולדים ברגע זה, לאימפריה של שלום" הוא הוציא מכיסו מצת, דוקטור, מה אתה עושה ? הוא החלה לשרוף לאט את המגילה, האש החלה מאכלת את הקלף, בסופו של דבר כל שנשאר היה אפר שחור. שרפתי את המגילה, הוא נדהם, הוא לא הבין למה אני עושה את זה, ואני בתוכי ידעתי, המסר עבר. הצעקות פסקו, כל ששמעתי הייתה דממה, בית במדבר מרוחק, קיץ 2002 פקחתי את עני, התעוררתי עם חיוך, ניערתי מעט את הראש, כל זה היה רק חלום ? רק חלום ? אמרו לי פעם שכתיבת החלום משחררת ממנו אז ישבתי, וכתבתי. אימפריית השלום 7.11.2002