תראי, אני חושבת
שתמיכה יכולה בסיטואציות מסוימות להיות נחוצה כאוויר לנשימה, ובאמת מה טוב יותר ממשפחה תומכת, בוודאי כשאת יחידנית. אבל - ישנן סוגי התערבויות שהן לחלוטין עוברות את הגבול, ואי אפשר לעטוף כל דבר בשמיכת התמיכה. כלומר משפחה שלא תתמוך במי שזקוק לכך, רק כי הוא החליט החלטה שלא מוצאת חן בעיניה, אבוי לסוג התמיכה שהיא מציעה. אני מדברת מנסיון מאוד אותנטי ורב שנים. מה שהם עושים לה איננו לגיטימי. הם יכולים, אילו באמת היו אמפתים ותומכים, להביע את החששות שלהם. הרי באמת האימוץ היא בחירה מאוד לא מובנת לרוב האנשים, ומאוד לא מוכרת ורווחת. יש המון סטיגמות על אימוץ, לכל אחד נדמה שהוא יודע/מכיר/שמע/מכיר מישהו, ורוב הדיעות מבוססות, כרגיל, על נסיון מצומצם אם בכלל, ובעיקר על סטראוטיפים ודיעות קדומות. אז מותר לבקש בעדינות לפתוח את הנושא, לבקש הסברים, לנסות ללמוד ולהבין. אבל לאמר לאישה בוגרת שהיא עושה טעות? על בסיס מה? ומה הם בעצם אומרים בזה? הם מעיזים לקחת אחריות על כך שהיא לא תהפוך לאם? יש להם הזכות לנסות להשפיע עליה לוותר על האמהות? (כי זו המשמעות המעשית של דבריהם). נסיוני האישי לימד אותי שבמקרים כאלה - דווקא עמידה איתנה ותקיפה, משיגה את התוצאות הטובות יותר לטווח הארוך, כולל יחסים תקינים ותמיכה עתידית. דווקא הרבה פעמים כשמעמידים אנשים במקום, כשאתה במפגן כוח (לא בשביל רושם, אלא כוח כי אתה עומד מאחורי דבריך), אנשים אולי כועסים בהתחלה, אבל גם נרגעים בהמשך. ככל שהיא תפגין יותר חולשה ויותר הססנות ורכות - כך יש סיכוי שהיא תקבל יותר ביקרות ויותר נברנות בחייה, והתמיכה המיוחלת - תתרחק ממנה ולא תושג. את שני ילדיי הוריי לא רצו. הם לא רצו שאלד ילדים עם בעלי, והאשימו אותו בבעיות הפוריות שלנו. הם איימו שהם לא יהיו חלק מחייו של בננו הבכור. כל זה נגמר את יודעת מתי? רק כשהודעתי בקור - שאני מכבדת כל החלטה שלהם, וזכותם לא לקחת חלק, אבל אין להם זכות להציק לי ולאיים עליי. כשהפנתי כתף קרה - רק אז החל תהליך של פיוס.
