אימוץ = עגמת נפש

[חייכנית2]

מסכימה מאד,משתפרת.

זה אכן לימוד. היכן החדרים. היכן הפרוזדורים. מדוע הלב נקרא משאבת הדם.
קרובת משפחה עברה לא מכבר השתלת קוצב לב. הבן שלי אמר שעכשיו הוא יבין יותר "מה הולך שם".
זה קירוב ילדים למקצועות מדעי החיים.
ועוד משהו-הילדים בגילאי 11-12.
ומשהו נוסף- לא היה בדברים שלי אף שמץ של נימה שאומרת שכולם חייבים לבקר בחוג כזה.
קשה לי להבין איך אהבת בעלי חיים מביאה להתנגדות לניתוח שלהם לאחר המוות בחוג למידה לילדים
כפי שאני לא חושבת שאהבת הבריות אמורה להביא להתנגדות לתרומת גופת הבריות לחקר לאחר סיום החיים.

 

[fannyd]

למען הסר ספק, כל מה שאכתוב לא נגדך או נגד בנך

זה רק מה שנראה ובעיקר מרגיש לי. נתחיל מכל המבחנים הללו לאיתור מחוננים כביכול והכוונתם למקומות שסגורים בפני ילדים שלא עמדו בקריטריונים. אני בדעה שהדברים הללו אמורים להיות פתוחים לכל מעוניין. ילדים שמשרד החינוך רוצה ביקרם - שיסבסד אותם, אבל את ההזדמנות להרחיב אופקים, לספק סקרנות לא צריך למנוע מאף ילד כמו גם התיוג המיותר מי חכם יותר. להזכירך, השנה בחוץ 2013, לא ימי הביניים שעה שאומן שרצה ללמוד אנטומיה נאלץ לנתח גופות. ניתוחים רבים מתבצעים בעזרת מכשירים מתקדמים ובהחלט סביר ששעה שבנך יגיע לגיל הלימודים הגבוהים סכין מנתחים תהפוך למוצג מוזאוני. הילדים שלי למדו על פעילות הלב כבר לפני שנים בעזרת תכנת מט"ח הנפלאה. חבריה של הבת הגדולה שעשו מחוייבות אישית בקופ"ח מכבי ביקרו בבתי חולים וצפו בניתוחים מצולמים בזמן אמת. ניתוח גופת בעל חיים לא יוסיף לילדים איזה ידע שלא ניתן לרכוש בדרך אחרת ועל אחת כמה וכמה מיומנות מיותרת. עכשיו אנחנו מגיעים לפן הרגשי. מה שמכונה "כבוד המת" שייך לתחום הרגש, אמת פנימית שלא ניתן לבדוק ולהוכיח בתנאי מעבדה. זאת הסיבה שהילדים שלי לעולם לא ישתתפו בפעילות שתיארת. גם אני בהיותי תלמידת תיכון סרבתי בשעתו לנתח צפרדע והמורה לביולוגיה לא עשה מזה מהומה. אני חושבת שהמפגש עם המוות וכל מה שקשור בו מאד מעסיק את הילדים בגילאים של בנך ולא תמיד ברור מה זה עושה להם ואיזה השלכות יש לזה לטווח ארוך. ולא, אין ולא יהיה לי את הכרטיס ונכון להיום לא ארשה לאיש לקצור דבר אם חלילה יקרה משהו למי מיקירי כי אני פשוט לא סומכת הרופאים בישראל. יש יותר מדי רשלנות. אני עוד זוכרת איך רצו לעקור לאמי ז"ל את העין במקום לנסות להציל אותה כי סברו שבגיל 94 היא כבר לא חייבת אותה.

 

[גילעד 63]

אז אני מניח

שאם חלילה אחד מיקירייך יזדקק לתרומת איברים לא תהיי מוכנה לקבל תרומה ממי שיש לו את הכרטיס?

 

[fannyd]

השאלה שלך לא במקום

להזכירך, כל עוד בני אדם בחיים הם אלה שמחליטים עבור עצמם.

 

[חייכנית2]

פאני בקצרה

א. החוגים הללו לצערי הם בתשלום מלא. כלומר ההצלחה במבחני סאלד מאפשרת כרטיס כניסה לחוגים מסויימים טובים מאד בשנים של כתות ג עד ו ,אבל אלה חוגים לא מסובסדים אלא שמשלמים עליהם במיטב הכסף. התפיסה והעניין אצל המשתתפים הם גבוהים מאד ,הרמה מעולה אבל לא מדובר בסיבסוד כספי.
במרכז החוגים שבו חוגים אלה מתנהלים-יש בימים אחרים חוגים אחרים שאינם קשורים לסאלד,אני מניחה שגם הם טובים ושהייתי רושמת אליהם את הבן שלי לו לא היתה האופציה הקיימת.

ב. במשפחה הקרובה מאד שלי-רופאה לקראת סוף בכשרתה שעדיין בקשר עם האוניברסיטה. היא אומרת לי ששיעור ניתוח הגופות של שנה ב ייערך לעולם ועד עם סכיני רופאים
ולא בהדמייה.אני גם מניחה שחדר החוג שם גם לא ערוך למיכשור אחר.

ג. לגבי הפן הרגשי- אני סומכת על ההורים ועל הילדים . לי זה לא נראה כל כך טראומטי. ילדים שרפואה מעניינת אותם- גם מבנה אנאטומי מעניין אותם,גם לנתח מעניין אותם.


ד. ולסיום- החלק החי הוא באמת המעניין ביותר. הבן שלי היה צריך לכתוב מכתב למורה שלו היום כי...אתמול במשך שיעור וחצי עשה חוק לעצמו-הוא מצא בחצר האחורית של בית הספר שני גורי חתלתולים והיה דחוף לו לטפל בהם יותר מנוכחות בשיעורים....המורה שלח לי מייל לא רק בעניין המשמעתי אלא כתב כמה אהב לראות את הבן שלי בהפסקה עם חמלה ,איכפתיות וטיפול -אמת בגורים.

ה. בהזדמנות לשנת החתול- כשמשפחה שגידלה באהבה כלב מחליטה לתרום את גופו אחר מותו לטובת שוחרי רפואה ומדע בכל גיל שהוא-אין לך מה להלין. זכותך לקבור את בעלי החיים שלך בחלקת המשפחה או בגינה. זכותם של אחרים לתרום את הגוף.נתיחת לב כדי להראות חדרים ופרוזדורים ופתח של אבי העורקים לילדים ששוקלים להיות רופאים ואנשי מחקר,איננה בשום אופן פגיעה בכבוד המת.

ה. ולסיום-לא אגיב עוד בעניין זה. נראה לי שהדיון יצא מזמן מכל פרופורציה.

 

[fannyd]

גם אני בקצרה

א. איפה כתבתי שהחוג של בנך מסובסד? כתבתי שזה בסדר אם משרד החינוך יסבסד ילדים שהוא רוצה ביקרם. תפיסת העולם הסובייקטיבית מאד שלי שלא מחייבת איש זולתי היא שהיוזמה הזאת של מערכת החינוך הצולעת והכושלת לאתר מחונננים בגילאים הצעירים יותר מזיקה ממועילה ואני מתכוונת הן לנגישות דיפרנציאלית והן למדרג שיוצרים.

ב. בעידן של שינויים מואצים כל כך בידע בכלל וטכנולוגיה בפרט הייתי נזהרת בנבואות לגבי העתיד.

ג. מה בעצם מפריע לך שכתבתי מה אני מרגישה לגבי זה?

ד. לא קשור לנושא.

ה. מבחינתי כהורה הדיון הזה מאד במקום. נכון שהוא השתרבב בדיון לא לו.

 

[year of the cat]

בעיניי, זכותו של אדם לתרום רק את עצמו

ואני לא בטוחה בכלל שמי שתרם את גופת החיה ידע שמדובר בחוגים של ילדים

 

[KallaGLP]

בטכניון יש חוגים כאלה

שלמיטב ידיעתי אינם דורשים שום מבחנים כדי להתקבל. (לא יודעת אם מנתחים שם).

 

[year of the cat]

זה היה מזעזע בעיניי גם אם

היה מדובר בלב של אדם

אבל אני מניחה שלב של אדם אף אחד לא יאשר לחוגי ילדים, אולי בגלל שאין היצע גדול ואולי בגלל החשש מתביעות,
לב של בעל חיים, לעומת זאת, יש בלי סוף, אף אחד לא יתבע ואין בעיה של היצע

 

[KallaGLP]

לדעתי זה רעיון מעולה!

לי יש כלב אהוב, ועכשיו קיבלתי רעיון איך סתם לא יעלם אחרי מותו, שתקוותי שלא יקרה עוד זמן רב, אלא יביא תועלת לאנושות. האמת - גם את גופתי אחרי מותי אתרום בשמחה למדע אם יהיה ביקוש. איזה שימוש מועיל יותר כבר יכול להיות לה?

 

[fannyd]

 

[KallaGLP]

אני עדיין עומדת על כך

שהבחירה בניסוח בסגנון של "חכו, חכו, גם לכם זה יקרה" זה מעבר לכתיבה בזווית אישית. יש הבדל בין פשוט להציג את מה שלמיטב ידיעתה פורסם בסטטיסטיקות ואת המסקנות והחששות האישיים שלה מהסיפור לבין לנסח זאת דוקא כך.
מעבר לזה, נורא קשה לי, מהזווית של אמא שיש לה גם ילדים ביולוגיים, לכתוב להורים שרק אימצו, כי משום מה בפורום הזה אין שום מוכנות להקשיב לכך, ולא בא לי לחזור שוב על מה שכתבתי על ניפוץ הזכוכית של בנך כי בזמנו זה לא התקבל טוב. אגיד לך רק בזהירות שמה שנראה מהזווית שלך כקושי המאפיין בהכרח ילד שאומץ נראה מהזווית שלי, על סמך ניסיון אישי, קצת אחרת.
ושוב, ברור שגידול ילדים בכלל וילדים מאומצים בפרט זו עבודה קשה ומאתגרת, ולא משנה מה נעשה, לא על הכל נוכל לשלוט. ברור שילד מאומץ סוחב על הכתפיים תיק שילד ביולוגי לא סוחב, ובמקרים רבים יש לכך השפעה כזו או אחרת על התנהגותו וצרכיו, אך מצד שני ייתכן שילד ביולוגי סוחב תיק שילד מאמץ לא סוחב, כגון גירושי הורים או יחסים קשים בין ההורים בתוך המשפחה. בני אדם מעצם טבעם כמעט תמיד סוחבים עליהם תיקים כבר מתקופת הילדות. אז אין כאן תחרות למי התיק יותר כבד וזו לא הנקודה. כאמור, ברור שלילד מאומץ יש את התיק הבעייתי הייחודי שלו ואיש לא מכחיש זאת. ברור שבחלק מהמקרים עלול להיות לכך ביטוי קיצוני כמו במקרה של איבי (ואני מראש יוצאת מתוך הנחה שבמקרה הזה נסיבות תחילת חייו של הילד הם אלה שיצרו את הקושי ולא גורמים אחרים, על אף שאין לנו דרך באמת לדעת זאת), וזה כואב ועצוב. אך לדעתי לכתוב בהתרסה "חכו, תראו, גם לכם זה יקרה" כבר לוקח את זה לרמה ולכיוון אחרים לגמרי ומשרת כבר צורך או מטרה אחרת מאשר ביטוי כאבה הסובייקטיבי.

 

[בהתחדשות3]

קשה היה לי לקרוא את הודעתך. קשה, כי

רק כאב ואכזבה שלא ניתן לשאתם יכול היה להביא לחיבורה וכאם מאמצת באמת נשבר לבי למקרא הדברים. גם קשה, כי אולי רבים מאתנו שילדיהם קטנים, צפויים להפתעות בהמשך הדרך.(אני נוטה להאמין שלפחות ברוב הבעיות הקשות ניתן להבחין כבר בשלב מוקדמים ואין צורך להמתין לגיל ההתבגרות...). אני רוצה לחשוב שההודעה נכתבה גם מהמקום של אזהרה להורים, להיות קשובים לילדיהם בהמשך הדרך.

 

[חייכנית2]

בהתחדשות,הדברים שלך עם ה מ ו ן חוכמה בעיני

בייחוד המשפט האחרון ,ההמלצה להיות קשובים.
לעיתים מופיעים סימנים מוקדמים שהורים מתעלמים מהם,דווקא מתוך הרצון הכל כך מובן שיהיה בסדר.

 

[אוריתפלד]

כואב מאד לשמוע על הטרגדיה הקשה שלך ושל בנך |ל

הי איבי היקרה,
אני שולחת לשניכם חיבוק! מקווה שתוכלו לשקם את עצמכם ואת הקשר בניכם בדרך כלשהי.

אכן, דברים כאלו קורים לעיתים אך הם אינם הרוב. נכון שאנחנו יודעים שלילדים מאומצים יש לעיתים יותר בעיות וקשיים מאשר לילדים לא מאומצים, אך זה באופן מאד כללי, וכל ילד הוא עולם בפני עצמו עם חוזקות ויכולות מדהימות.
לדעתי זו לא סיבה לא לאמץ אלא להפך! דווקא ילדים אלו זקוקים להורים חמים ואוהבים במיוחד על מנת להצליח ולשגשג בחיים.
גם בעיני פחות חשוב איזה אחוז מהם יגיע להיות אקדמאיים או לעבוד בהיי טק. אולי אחוז קצת יותר נמוך מאשר באוכלוסיה הכללית
אז מה? רבים מהם כן יגיעו לכך והעיקר שרבים מהם יקבלו משפחה אוהבת שתביא אותם למיטב שהם יכולים, להיות מאושרים ואזרחים תורמים בחברה.

המקרה שלך שאת מתארת, שבו קיבלת כנראה ילד מאד פגוע מבחינות רבות הוא טראגי ונוראי.
מצד אחד אינו יחיד, אנחנו מכירים מקרים כאלה באימוצים, אך מצד שני הוא אינו שכיח ברמה חמורה כל כך.
אני מאד מאמינה בתיקון ויכולת ליצור קשר חדש איתו, לא משנה ממה הוא סובל וכמה הוא פגוע, ולא משנה עד כמה היה קשה/בלתי אפשרי לגדלו או מה עברתם יחדיו.
לדעתי: לעולם לא מאוחר, גם אחרי שהוא בגיר.
שניכם עברתם טראומה גדולה על פני שנים רבות ואני מאחלת לכם שתצליחו להגיע לאיזשהו תיקון בתוככם ובינכם.

 

[נתנאלה2]

ואחרי שקראתי , יש לי קוצר נשימה

אני חושבת שלכל אחד שהולך לאמץ, יש את החשש הזה, שמא לא יצליח להתאהב
בילד שיאמץ,
לכל זוג שהולך לאמץ , יש את הפחד מהגנטיקה העלומה
מילד עם קשיים, ואני מדברת על קשיים שאין ביכולתנו להקל או להתגבר
הפחד מההשקעה האינסופית הן כלכלית והן רגשית, השקעה שתרד לטפי יון
הפחד מכך שהמרקם המשפחתי יהרס עם הגעתו של הילד המאומץ.
אניני חושבת שהיית יהירה וחכמה שחשבת שתצילי אותו

אני חושבת שהציפיות שלך היו כפי הנראה מאוד גבוהות וברגע שגילית שלא כך ,
משהו בך נשבר ולא הצלחת להקשר.
ליבי ליבי,
נשמע שליבך נשבר לרסיסים,
ליבי ליבי,.

 

[Daria34]

האמא מתארת פגיעה בחיות ובילדים

מגיל צעיר,זה בהחלט נורה אדומה להפרעה נפשית קשה,אישית נראה לי
שמוסד לעבריניים זה המקום האחרון שהוא צריך להגיע אל.

 

[איבי10]

לא היו לי ציפיות

שונות מכל אמא אחרת,רציתי להיות אמא לתינוק ולא התעמקתי בהשלכות.
בסופו של יום כל מה שקיוויתי זה שהוא יצליח קצת להשתלב,יצליח להיעזר בכל המטפלים הרבים שכה עמלו למענו.
אני חושבת שבאופן כללי יש אידאליזציה מאוד גדולה של נושא האימוץ,מן סיפור אהבה של שתי נפשות שנפגשות ומתאהבות ,אפילו לעובדה הקיימת שלאמהות לאחר לידה אין בונדינג מיידי עם הילד יש הכרה ,אבל בנוגע לאימוץ - הס מלהזכיר שלא תמיד יש קשר מיידי או קשר אחר.
אני לא יודעת אם את רואה את הסדרה משפחות בערוץ 8 [סליחה אם זה נשמע כמו פרסומת אבל הסיפור של משפחתו של אורן לא עוזב אותי] אבל יש שם משהו בכאב של ההורים ובתחושת הפספוס שלהם,שכל הנתינה שהם נותנים לא מכפה על זה שלפעמים הילדים יוצאים דפוקים ושכשילדים מגיעים עם תסמונת אלכוהול,נרקומנים,או רמת משכל נמוכה מהממוצע [עד כדי פיגור ברמות כאלה ואחרות] וכן - אני מדברת על גואטמלה ורוסיה,אז רוב הסיכויים שלמרות כל התמיכה שהילד יקבל הוא עדיין יתמודד עם קשיים כל חייו.

תודה על שכתבת לי

 

[ronis11]

היי איבי יקרה

אני קוראת אותך וכמו רבים אחרים פה, ליבי נשבר בשבילך.
ההמתנה לילד משלך, ואח"כ גידולו עם קשיים כאלה, שובר את הלב.
אני אם מאמצת לילד מקסים שהוא כול עולמי, ילד שאהבתי מהרגע הראשון ולא חושבת שהייתי מרגישה יותר מזה אם היה לי ילד ביולוגי.
ויש קשיים ויש התמודדויות ועייפות רבה, אך אין לשניה חרטה, ואעשה בשבילו הכול. כול מה שאנו יכולים לייחל לו כמו גם עם ילד ביולוגי, שנוכל אנחנו ההורים לעשות את המיטב בשבילם כדי שהם יגדלו להיות בני אדם טובים עם כישורי חיים אשר יעזרו להם להתמודד אם יהיו קשיים. אני חושבת שהכאב בליבך והאכזבה מדברים יותר מכול. כתבת לנו מעט פרטים על עצמך ועל הרקע שלך. האם קיבלת עזרה ? האם היתה לך תמיכה ? האם היו בעיות מההתחלה או שהם צצו בשלב מאוחר יותר ? גם הגישה הזו שחשבת שתצילי ילד קצת כואבת לי משום שאני מעולם לא חשבתי שאני מצילה את הילד שלי, ואיך זה שלא הצלחת להתחבר אליו מההתחלה כפי שאת כותבת שאף פעם לא הרגשת אמא שלו. כואב לי גם על הילד. אם היינו שואלים אותו על חווית האימוץ שלו לאורך השנים, מה את חושבת שהוא היה כותב לנו ? ואני שואלת ממש ברצינות. אני אשמח לתשובה שלך.

 

[איבי10]

על חלק מהשאלות עניתי בהתחלה

אני שמחה בשבילך,את נשמעת כמו אם צעירה לפעוט בשלב בו הכל נראה קסום,גם הקשיים.
שאלת שאלה מעניינת לגבי הילדוחווית האימוץ שלו.
בכנות - אינני יודעת מה הייתה תשובתו.
אני בטוחה שהוא מודע למאמצים של הרבה אנשים כדי שיהיה לו טוב,אני לא יודעת אם הוא זוכר ידיים שמחבקות המון ילד שבוכה המון,מנסות לנחם,להרגיע ולקחת את הכאב שלו.
אני חושבת שהוא חש כשלון וחוסר יכולת לבנות לעצמו מקום שיהיה לו טוב בו למרות הנסיונות לעזור לו.
אני מתארת לעצמי שהוא חש המון כעס,כמוני... לא אחד על השניה אלא פשוט כעס שהכל כל כך קשה ומשובש,שאין דרך הנראית לעין.
אני חושבת שהוא חושב שלא היתה לי זכות להרחיק אותו מארץ בה כולם דומים לו ולקחת אותו לארץ בה הוא נראה ומתקבל כזר,סופג עלבונות וחוסר קבלה.
והשאר ? אין לי מושג...