קיבלתי את בני בגיל 4
כל הורות היא מסע מרתק שדורש משאבים גדולים של פנאי, למידה, אורך נשימה, השקעה, נתינה, התגברות,..
לכל ילד יש את הסיפור שלו ואת העוצמות והחולשות שלו.
בבחירה להפוך להורה לילד שעבר מעברים משפחתיים, שחווה ניתוק (גם לאלו בני ה-3 שבועות)...
אנו בוחרים בעצם להוסיף למכלול האפשרויות את הקושי של היקשרות ראשונית ובאימוץ/אומנה של ילדים גדולים
יותר את הקושי של מעברים מרובים, של חיים בפנימיות, של עיות תפיסת ההורה...
את הילד שלי הייתי צריכה ללמד המון דברים שלילדים בני גילו היו ברורים.
'לא פותחים דלתות כי הן שייכות לאנשים וזה הבית הפרטי שלהם'.(בבית הילדים הכל פתוח ובמקביל רק המטפלות פותחות דלתות עם ידית מאוד גבוהה)
'לא מניחים רגליים על התמונות של סבתא בעמידת הידיים שלך - התמונות חשובות לה'.(בבית הילדים אפשר ללכלך הכל, גם כך הקירות אולי עם פוסטר).
'אימא יכולה להפחית את הכאב של הנפילה בחיבוק'.(תחושת הניתוק והבידוד)
'אתה שייך למשפחה ולכן אתה הולך איתנו ולא רץ לאנשים אחרים'.(שייכות ומובחנות)
'אני האימא ואתה הילד, לכן אני אומרת מה צריך לעשות עכשיו' (גבולות ולמידת מבנה משפחתי).
הילדים הצעירים אמנם חוו פחות מבחינה כמותית אך קשה יותר לדעת איך יתבטא הקושי ומה עוצמתו.
בגילאי 3-4 ומעלה - יודעים כבר היכן הנקודות שהילד מתקשה בהן, מה הדפוסים ומה הקשיים.
לקחת ילד בגיל כזה אומר להתגייס לעבודה מרובה של יצירת אחדות משפחתית מחודשת, של יצירת אמון.
זה לא קורה רק מהרצון הטוב, אלא עבודה של חודשים רבים ושנים וההשפעה תהיה לא רק על חייכם
אלא ואולי אפילו יותר על חייה של בתכם הביולוגית.
עם הילד שלי חוויתי חוויות שלא שמעתי עליהן אצל הורים אחרים. אבל ידעתי דבר אחד,
שהוא הדבר שהוא עמוד היסוד של חיינו - שאני עם בני באש ובמים, בלבה ובצונאמי.
עצם הידיעה שלו שאני נלחמת עבורו (מול מערכות וגם מול דפוסים שליליים שלו) היא שהופכת אותנו
למשפחה בריאה, היא שנותנת לו יכולת להרפות ולהיות ילד.
אני זוכרת שיחה עם עו"סית בשרות למען הילד שאמרה שילד מאומץ הוא לא כמו ילד ביולוגי מבחינת ההיקשרות של ההורה,
ואני סתרתי את דבריה ואמרתי לה שהמחוייבות שלי תהיה מההחלטה שלי ולא מעצם העובדה אם ילדתי אותו או לא.
היא לגלגה ואמרה שאני לא מבינה.
היום אני מבינה - - צדקתי.
החלטתי שאני הופכת לאימא של הילד שלי עוד לפני שהגיע. החלטתי שלא חשוב מה - אני איתו, הוא הבן שלי .
ידעתי שיהיה קשה, שיהיו מאבקים מסוגים שונים. אבל הייתי מוכנה להם מנטאלית ורגשית.
הרבה פעמים גיליתי שה'בעיות' קטנות ממה שהזהירו אותי או ממה שחשבתי, אבל אחרים רואים את ההתמודדות
שלי ומצדיעים.
בשבילי העבודה עבור הילד שלי היא מתנה עבורי. ההתמודדות עם הקשיים היא מה שמחבר ביננו
עוד יותר כל פעם. הדמעות של התסכול שזולגות לעיתים הן שמשקות את הרעיונות החדשים שנובטים בו בזמן.
דבר אחד ברור - יש נחישות שאף אחד לא יכול לשבשה.
אתם תיחשפו לדברים שלא הכרתם, אתם צריכים לחשוב היטב איך אתם מתמודדים.
ההיסוס שלכם הוא מכשול.
מציעה לכם לגשת למטפלת רגשית שמתמחית בטיפול במשפחות אימוץ/אומנה ולדון איתה שתעזור לכם לסדר את המחשבות
לצד ההיכרות שלה לקשיים שמאפיינים ילדים במשפחת האימוץ/אומנה.
תוכלו דרך השרות למען הילד או דרך עמותת אומנה באזוריכם לברר מי מטפלת מומלצת.
אתם חייבים לדעת שיהיו קשיים, גם אם זה תינוק בן שנה - שנתיים.
וזאת - מעבר לקשיים שאינם קשורים ישירות לאמוץ/אומנה.
אתם עושים בשכל שאתם מתלבטים, זכו עצמכם בהתיעצות מקצועית ובהכנה טובה לקראת הצעד הזה.
בהצלחה
