שלא תבין לא נכון
Vampire (ואני מתייחס לכל השיטות - The Masquerade, The Dark Ages, The Requiem) הוא במיטבו בתור מאמץ
קבוצתי, אבל הוא משחק של אימה אישית. כשהיוצרים הוציאו אותו לאור בפעם הראשונה הם התכוונו למשחק שבו השחקנים משחקים את המפלצות - וכל מה שזה אומר להיות מפלצת. סוג האימה של המשחק אינו רק סביב הדמות עצמה יש במשחק אלמנט של אימה לאבקראפטית (בשיטות הישנות) המכרסמת בלבו של כל ערפד ששומע את האגדות העתיקות על המייסדים של השבטים שעומדים להתעורר - ולהתעורר רעבים (והדבר היחיד שהם יכולים לאכול אחרי... מי יודע כמה זמן שהם קיימים - הוא צאצאיהם וצאצאי צאצאיהם), המשחק עדיין סובב סביב היות הערפד מפלצת (לרוב מפלצת שמנסה להיאחז באנושיות שנותרה בה). העולם של Vampire: The Masquerade (וכל שיטה אחרת של Vampire) הוא עולמנו אנו – רק שמישהו רשם לו מנת-יתר של אפלה. מפלצות קיימות בעולם הזה. הן שם, מושכות בחוטים ישנים וחדשים, הן שכנו בצללים שמאחורי כס המלכות, מזבח הכנסייה ומועצות המנהלים, הן טורפות את בני האדם ללא ידיעתם ומנהלות משחקי מלחמה עתיקי יומין. למשחק ישנם אלמנטים פאנק-גותיים (ולאו דווקא במובן הפופולארי של המילים). המשחק מתרכז בעלילה, בדמויות ובסוגיות המוסריות והדילמות שהן נתקלות בהן (שמקבלות יותר משקל בהתחשב בכך שבעולם האפלה אין דבר כזה טוב ורע מוחלטים – אלא גוונים של אפור) – המאבק שלהן להישאר אנושיות אל מול השקיעה האיטית אל החיה הטורפנית שגועשת בתוכן, החברה האנושית הביזנטית ממנה אמורים הערפדים (שהשתייכו אליה לא מכבר) להתקיים ולהסתתר בו בזמן ותת-החברה הערפדית הקרה והביזנטית לא פחות (אם לא יותר). למשחק מן הסתם יש דגש גם על מערכות היחסים שבין הדמויות (והמשקל של זה על העלילה ברור לכל שחקן תפקידים המכבד את עצמו), שכן ערפדים הם מטבעם טורפים בודדים ובו זמנית יצורים חברתיים (אולי מדובר בשארית אנושית) ולאחד מספר טורפים בכלוב אחד (אה, כן... הערים הם כמו כלובים בעבור הערפדים, מסיבות הישרדותיות) לאורך זמן לא יכול להיות בריא במיוחד. דמויות השחקנים בד"כ מאורגנות במבנה קבוצתי קטן שנקרא
Coterie, למרות שאצל כתות שונות של ערפדים (בVampire הישן) ישנם מונחים אחרים (כמו Pack). לכל אורך הספרים, הכותבים מדגישים שהדמויות אינם גיבורים אלא מפלצות. חייו (או יותר נכון "אי-חייו", Unlife) של ערפד הם דבר קודר וכואב בעולם קודר וכואב.