אני ממש מבינה אותך.
אין קשר בין שום דבר לשום דבר, מסתבר שיש אנשים מקולקלים עם מלא טעויות בייצור, בכל פעם שמחלה אחת נרגעת, האחרת מתפרצת, ולפעמים כולן ביחד. אני לוקחת נכון לעכשיו 5 סוגים של כדורים, סה"כ 16 כדורים ביום. אבל זהו, התרגלתי. אולי הגוף מקולקל, אבל אומרים שהעיקר הוא הנפש, לא? [ואל תגידו לי שיש אנשים שיותר מסכנים ממני עם סרטן/שיתוק/לא יודעת מה. את עצמי אני מודדת ביחס לעצמי. איך אומר דאגלס אדאמס? האדם לא יכול להרשות לעצמו פרופורציות. שנייה, אביא לכם ציטוט מדויק... "היקום, כמו שכבר הבחינו בעבר, הוא מקום גדול עד כדי ערעור הביטחון שלך ממש, ולמען חיים שקטים יותר נוטים רוב הבריות להתעלם מכך. רבים מהם ישושו לעבור לגור במקום קטן יותר, על פי מידותיהם ושאיפותיהם שלהם. וזה, למעשה מה שעושות רוב הישוּיות. בפינה אחת של הזרוע הגלאקטית המזרחית, למשל, נחה לה פלאנטת היערות אוגלארון, כלל אוכלוסייתה האינטליגנטית של פלאנטה זו חיה לה דרך קבע על עץ ערמון קטן למדי וסבוך. על גבי עץ זה הם נולדים, חיים, מתאהבים. על קליפת גזעו חורטים כל מיני מאמרים עיוניים זעירים על אודות משמעותם של החיים, מיותרותו של המוות וחשיבותו של הפיקוח על הילודה. נלחמים כמה מלחמחת מצומצמות באופן קיצוני ולבסוף מתים כשהם קשורים לצדם התחתון של כמה מן הענפים הפחות נגישים. האוגלארוניאנים הם למעשה היחידים שעוזבים ביום מן הימים את העץ שלהם. הם הם שמגרשים אותם משם בעוון הפשע המתועב של תהייה על אודות האפשרות המהפכנית לקיים חיים על גבי אחד מן העצים האחרים, או על אודות השאלה אם העצים האחרים הם משהו יותר מאשליות הנגרמות בשל הפרזה באכילת אוגלערמונים. עד כמה שהתנהגות זו מצטיירת אקזוטית, אין בגלקסיה ולו צורת חיים אחת שאינה נגועה בדרך זו או אחרת באותה תופעה עצמה." (המסעדה שבסוף היקום עמ' 52) ] (עזבו, אני סתם ממורמרת.)
