אילנית ../images/Emo141.gif
כשהייתי ילד, אילנית הייתה מלכה. אימהות קראו לבנותיהן על שמה. בנותיהן הבוגרות יותר חיקו אותה מול הראי. במיוחד חיקו את תנועת הראש שלה כשהיא מניפה את שיערה אל מעבר לכתף, תנועה שראו אינספור פעמים בטלביזיה השחורה-לבנה, בקטעים המוסיקלים ששודרו שוב ושוב כדי למלא את הזמן עד תחילת "מבט לחדשות". מה לא הייתי נותן בשביל להיות שם, קטן כמו טיפת מים על כתפה החשופה, ולחוש את איוושת שיערה המוזהב והשופע מרפרפת מעלי. אם תרצו, זו הפנטזיה האירוטית המוקדמת ביותר שלי, וגם המכוננת מכולן. אילנית הייתה מלכה דווקא משום שהייתה מרוחקת. רוב הזמרות האחרות באו מלהקות צבאיות, המיידלעך של אלוף הפיקוד עם הירכית והכומתה בכותפת. זמרות אחרות צולמו מבלות ("מזדנגפות" קראו לזה אז) עם נערי השעשועים של אז, שהיו חבריהן ללהקה או בניהם של המתעשרים החדשים, בני טיפוחיו של פנחס ספיר. לא אילנית. אילנית הייתה מעל כל זה. כלומר, ידעו עליה שהיא הייתה נשואה לשלמה צח, בן זוגה לצמד "אילן ואילנית", וידעו עליה שהיא ילידת ברזיל (מה שהוסיף לריחוק ולאקזוטיות שלה), אבל זה בערך כל מה שידעו. כל הצילומים שלה שאני זוכר היו צילומים מתוכננים ומוקפדים. באחד מהם, אני זוכר, היא מחזיקה תינוק קטן עטוף בלבן, נסיך. כל ההופעות שלה בטלביזיה היו בשמלות נשף מעודנות, שמלות של מלכה, שמלות שחשפו כתפיים וזרועות שזופות ודקות ואף לא אינץ' אחד יותר מזה. אני זוכר שלקראת ההופעה הראשונה שלה באירוביזיון, שהייתה גם ההופעה הראשונה של ישראל בתחרות, כתבו במדור הבידור של "דבר לילדים" משהו כמו: "המשימה הוטלה על כתפיה הדקות של אילנית". משימה לאומית, עלק. על הייחוד ועל האיכויות שלה כמבצעת אין לי הרבה מה להגיד. היו לה שירים טובים מאד ("לאורך השדרה שאין בה איש", "שיר של יום חולין") והיו לה שירים איומים (כמו השיר הזוכה בפסטיבל הזמר תשל"א, "רק הירח זורח"), ואת כולם היא שרה באותה דרמטיות, באותו קול רועם וממלכתי. ואז, אחרי הפעם השניה שהיא ייצגה את הממלכה באירוביזיון, היא התפוגגה פתאום. אולי זה היה מסיבות אישיות, ואולי זה היה עוד מהלך קריירה מתוחכם: לפרוש בשיא ולפנות את הבמה לדמויות הרבה פחות ממלכתיות ומלכותיות ממנה, דמויות כמו צביקה פיק ועופרה חזה, שהתאימו יותר לרוח הזמן של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, הזמן של הבגין-בגין, ההיפר אינפלציה והאמצאה של מרידור. היה צריך לעבור כמעט עשור לפני שהופיעה שוב מלכה מסדר הגודל של אילנית. אבל ריטה הייתה ועודנה מלכה מסוג אחר לגמרי: חמה, ייצרית, חשופה, לא מרוחקת, לא מיסתורית, לא ממלכתית ובעיקר לא בלונדינית. גם היא התפרסמה בשם פרטי, אבל זה היה שמה האמיתי: ריטה. היא איתנו כבר עשרים שנה, ואיכשהו, לא נראה לי שהיא הולכת להתפוגג בקרוב, או להתקמבק על תקן של אייקון נוסטלגיה.
כשהייתי ילד, אילנית הייתה מלכה. אימהות קראו לבנותיהן על שמה. בנותיהן הבוגרות יותר חיקו אותה מול הראי. במיוחד חיקו את תנועת הראש שלה כשהיא מניפה את שיערה אל מעבר לכתף, תנועה שראו אינספור פעמים בטלביזיה השחורה-לבנה, בקטעים המוסיקלים ששודרו שוב ושוב כדי למלא את הזמן עד תחילת "מבט לחדשות". מה לא הייתי נותן בשביל להיות שם, קטן כמו טיפת מים על כתפה החשופה, ולחוש את איוושת שיערה המוזהב והשופע מרפרפת מעלי. אם תרצו, זו הפנטזיה האירוטית המוקדמת ביותר שלי, וגם המכוננת מכולן. אילנית הייתה מלכה דווקא משום שהייתה מרוחקת. רוב הזמרות האחרות באו מלהקות צבאיות, המיידלעך של אלוף הפיקוד עם הירכית והכומתה בכותפת. זמרות אחרות צולמו מבלות ("מזדנגפות" קראו לזה אז) עם נערי השעשועים של אז, שהיו חבריהן ללהקה או בניהם של המתעשרים החדשים, בני טיפוחיו של פנחס ספיר. לא אילנית. אילנית הייתה מעל כל זה. כלומר, ידעו עליה שהיא הייתה נשואה לשלמה צח, בן זוגה לצמד "אילן ואילנית", וידעו עליה שהיא ילידת ברזיל (מה שהוסיף לריחוק ולאקזוטיות שלה), אבל זה בערך כל מה שידעו. כל הצילומים שלה שאני זוכר היו צילומים מתוכננים ומוקפדים. באחד מהם, אני זוכר, היא מחזיקה תינוק קטן עטוף בלבן, נסיך. כל ההופעות שלה בטלביזיה היו בשמלות נשף מעודנות, שמלות של מלכה, שמלות שחשפו כתפיים וזרועות שזופות ודקות ואף לא אינץ' אחד יותר מזה. אני זוכר שלקראת ההופעה הראשונה שלה באירוביזיון, שהייתה גם ההופעה הראשונה של ישראל בתחרות, כתבו במדור הבידור של "דבר לילדים" משהו כמו: "המשימה הוטלה על כתפיה הדקות של אילנית". משימה לאומית, עלק. על הייחוד ועל האיכויות שלה כמבצעת אין לי הרבה מה להגיד. היו לה שירים טובים מאד ("לאורך השדרה שאין בה איש", "שיר של יום חולין") והיו לה שירים איומים (כמו השיר הזוכה בפסטיבל הזמר תשל"א, "רק הירח זורח"), ואת כולם היא שרה באותה דרמטיות, באותו קול רועם וממלכתי. ואז, אחרי הפעם השניה שהיא ייצגה את הממלכה באירוביזיון, היא התפוגגה פתאום. אולי זה היה מסיבות אישיות, ואולי זה היה עוד מהלך קריירה מתוחכם: לפרוש בשיא ולפנות את הבמה לדמויות הרבה פחות ממלכתיות ומלכותיות ממנה, דמויות כמו צביקה פיק ועופרה חזה, שהתאימו יותר לרוח הזמן של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, הזמן של הבגין-בגין, ההיפר אינפלציה והאמצאה של מרידור. היה צריך לעבור כמעט עשור לפני שהופיעה שוב מלכה מסדר הגודל של אילנית. אבל ריטה הייתה ועודנה מלכה מסוג אחר לגמרי: חמה, ייצרית, חשופה, לא מרוחקת, לא מיסתורית, לא ממלכתית ובעיקר לא בלונדינית. גם היא התפרסמה בשם פרטי, אבל זה היה שמה האמיתי: ריטה. היא איתנו כבר עשרים שנה, ואיכשהו, לא נראה לי שהיא הולכת להתפוגג בקרוב, או להתקמבק על תקן של אייקון נוסטלגיה.
