איכה
"בְּיַד עֲבָדֶיךָ חֵרַפְתָּ אֲדֹנָי וַתֹּאמֶר: בְּרֹב רִכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים, יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן, וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו, מִבְחַר בְּרֹשָׁיו, וְאָבוֹא מְרוֹם קִצּוֹ, יַעַר כַּרְמִלּו.ֹ" (ישעיהו ל"ז, כ"ד) "ירכתי לבנון - בית המקדש שמלבין עוונות" ( רש"י) בליל תשעה באב היה בית הכנסת נראה כשדה קרב. הסטנדרים מהסוג הישן שכבו על הרצפה והפכו לטנקים. הגבאי חילק נרות לכל באי בית הכנסת. גם אנחנו, הילדים, קיבלנו נרות והוזהרנו שלא לעשות בהם שטויות. הסטנדר שלי הפך לבית מקדש פרטי. קול הקינות היה כמין יבבה של תנים במרחבי הישימון הדמיוני שלי. כמה ימים לפני האבל קרא לנו הרב בספר יוסיפון. אלכסנדר מוקדון היה... עיניי נצצו. הרב הסתכל בי בחומרה. ...רשע. הוא היה רשע גדול, הוסיף הרב, אבל אני ראיתי את עצמי דוהר לצדו, הרחק מיבבותיו של החזן. אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד... והנרות הבוערים הטילו צללים שהשחירו את כותלי בית הכנסת. הטיתי את הנר עד שהחלב טפטף על העץ ועל מכנסיי. חרטתי את שמי בשעווה. שנים ועוד שנים, והמלחמה נמשכת. מלחמה על מיטת משכבי. עיתוני סוף השבוע ודיווחים מהשטח. מוסף זה אומר עליי יניח ראשו, וזה אומר עליי. כבר שבוע אני דוחה את הכתבה על המורה שלי לרישום. הבטחתי להביא לו שער של ספר קודש עתיק, מהאוסף הפרטי שלי, אך מאז נעלמו עקבותיי. לא שכחתי אליהו, הוא מחכה לך פה, באחת המגירות. אֵיכָה יוּעַם זָהָב, יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב; בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים, הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז, אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי-חֶרֶשׂ, מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר. מהחלון שבחדרי אני רואה כיפות רבות, כיפות מאבן, ואור בין הערביים מחליק עליהן בעליזות שובבה. כיפת זהב אחת לה, לעיר הזו, וסלע השתייה שומר על מקום התורפה, מעין חתום, עד בוא משיח צדקנו. כאן הניח צדיק ראשו, לכאן נכנס יוחנן כהן גדול וידיו מדממות בדם המקודש. הנה הוא עוצם את עיניו, ממרס ומזה, אחת ואחת, אחת ושתיים, מונה ומזה, מזה ומונה, והדם זולג ונעלם בקדושת מלאכי עליון, המעורים זה אל זה בברית הארון. ובאותה שעה, בעזרה, היו נופלים על פניהם וקוראים קדוש, קדוש, קדוש. אילו רק הייתי חי אז, במקום שבו הלווים אומרים שירה. מי צריך מוזות כשיש בית מקדש? נשאר לנו בית מקדש מעט ואדמו"ר אחד בראש השולחן, מחלק לחם לחסידיו, זכר לקרבן התמיד. אכלו, זה בשר הקודש, שתו, זה דם המזרק. "כתוב במלבי"ם," ממשיך האדמו"ר בקול חלש. אני מטה את אוזני. "והמבין יבין סוד המשכן ובית המקדש, שהוא מסמל את גוף האדם... קודש הקודשים והכרובים הם העטרה, מסוד היסוד של האבר הזכרי, בסוד כוכב נוגה שלמעלה." קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי, הֵמָּה רִמּוּנִי. הרבה זמן לא כתבתי. התאפקתי. המוזות חמקו לי מקצות האצבעות, כמו ליוסף בבית המעצר. כתבתי למגירות. מגירות? מה פתאום? מי כותב היום למגירה? כותבים לתיקיה. כותבים? מי כותב בימינו? מקלידים לתיקיה, היה נכון לומר. אה, ושכחתי לציין שבאותו ליל תשעה באב הצתי אש בבית המקדש מעט שלי (לאבי הסברתי שפגז פגע בטנק שלי) ולהבות עלו מחלונות בית הכנסת וליחכו את הלילה. עכשיו הם לא יבכו לחינם, חשבתי לעצמי.
"בְּיַד עֲבָדֶיךָ חֵרַפְתָּ אֲדֹנָי וַתֹּאמֶר: בְּרֹב רִכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים, יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן, וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו, מִבְחַר בְּרֹשָׁיו, וְאָבוֹא מְרוֹם קִצּוֹ, יַעַר כַּרְמִלּו.ֹ" (ישעיהו ל"ז, כ"ד) "ירכתי לבנון - בית המקדש שמלבין עוונות" ( רש"י) בליל תשעה באב היה בית הכנסת נראה כשדה קרב. הסטנדרים מהסוג הישן שכבו על הרצפה והפכו לטנקים. הגבאי חילק נרות לכל באי בית הכנסת. גם אנחנו, הילדים, קיבלנו נרות והוזהרנו שלא לעשות בהם שטויות. הסטנדר שלי הפך לבית מקדש פרטי. קול הקינות היה כמין יבבה של תנים במרחבי הישימון הדמיוני שלי. כמה ימים לפני האבל קרא לנו הרב בספר יוסיפון. אלכסנדר מוקדון היה... עיניי נצצו. הרב הסתכל בי בחומרה. ...רשע. הוא היה רשע גדול, הוסיף הרב, אבל אני ראיתי את עצמי דוהר לצדו, הרחק מיבבותיו של החזן. אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד... והנרות הבוערים הטילו צללים שהשחירו את כותלי בית הכנסת. הטיתי את הנר עד שהחלב טפטף על העץ ועל מכנסיי. חרטתי את שמי בשעווה. שנים ועוד שנים, והמלחמה נמשכת. מלחמה על מיטת משכבי. עיתוני סוף השבוע ודיווחים מהשטח. מוסף זה אומר עליי יניח ראשו, וזה אומר עליי. כבר שבוע אני דוחה את הכתבה על המורה שלי לרישום. הבטחתי להביא לו שער של ספר קודש עתיק, מהאוסף הפרטי שלי, אך מאז נעלמו עקבותיי. לא שכחתי אליהו, הוא מחכה לך פה, באחת המגירות. אֵיכָה יוּעַם זָהָב, יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב; בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים, הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז, אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי-חֶרֶשׂ, מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר. מהחלון שבחדרי אני רואה כיפות רבות, כיפות מאבן, ואור בין הערביים מחליק עליהן בעליזות שובבה. כיפת זהב אחת לה, לעיר הזו, וסלע השתייה שומר על מקום התורפה, מעין חתום, עד בוא משיח צדקנו. כאן הניח צדיק ראשו, לכאן נכנס יוחנן כהן גדול וידיו מדממות בדם המקודש. הנה הוא עוצם את עיניו, ממרס ומזה, אחת ואחת, אחת ושתיים, מונה ומזה, מזה ומונה, והדם זולג ונעלם בקדושת מלאכי עליון, המעורים זה אל זה בברית הארון. ובאותה שעה, בעזרה, היו נופלים על פניהם וקוראים קדוש, קדוש, קדוש. אילו רק הייתי חי אז, במקום שבו הלווים אומרים שירה. מי צריך מוזות כשיש בית מקדש? נשאר לנו בית מקדש מעט ואדמו"ר אחד בראש השולחן, מחלק לחם לחסידיו, זכר לקרבן התמיד. אכלו, זה בשר הקודש, שתו, זה דם המזרק. "כתוב במלבי"ם," ממשיך האדמו"ר בקול חלש. אני מטה את אוזני. "והמבין יבין סוד המשכן ובית המקדש, שהוא מסמל את גוף האדם... קודש הקודשים והכרובים הם העטרה, מסוד היסוד של האבר הזכרי, בסוד כוכב נוגה שלמעלה." קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי, הֵמָּה רִמּוּנִי. הרבה זמן לא כתבתי. התאפקתי. המוזות חמקו לי מקצות האצבעות, כמו ליוסף בבית המעצר. כתבתי למגירות. מגירות? מה פתאום? מי כותב היום למגירה? כותבים לתיקיה. כותבים? מי כותב בימינו? מקלידים לתיקיה, היה נכון לומר. אה, ושכחתי לציין שבאותו ליל תשעה באב הצתי אש בבית המקדש מעט שלי (לאבי הסברתי שפגז פגע בטנק שלי) ולהבות עלו מחלונות בית הכנסת וליחכו את הלילה. עכשיו הם לא יבכו לחינם, חשבתי לעצמי.
