איך?!

[גם אבות מתים]

איך?! ../images/Emo53.gif

שלום לכולכם, אני לא יודעת אם אני במקום הנכון. אבל למישהו יש מושג איך מתמודדים עם מוות של אבא? זה קרה כבר לפני המון שנים... שום טיפול פסיכולוגי לא עוזר כי אני לא יכולה לדבר על זה בכלל... אוף! מקווה למצוא פה קצת נחמה

 

[קוויני]

../images/Emo62.gif בקצה המנהרה

שלום לך הגעת ממש למקום הנכון. באתר זה תוכלי למצוא תמיכה, תוכלי לשפוך את הלב ולקבל המון אמפטיה. אנחנו לא אנשי מקצוע, אנחנו אנשי הלב והנסיון. מקווה שנהיה לך לעזר. אחת מאתר שנתמכת ונעזרת, קוויני שבת שלום

 

[neoM]

עכשיו התחלת לדבר

תמיד השאלה היא: האם הדיבור על חשוב? זו שאלה מהותית ועקרונית. אם הדיבור על חשוב לך מאוד, הרי את יכולה גם בדרכי עקיפין לדבר על אביך, ואפילו את יכולה לדבר סתם, אני מניח שכאן תזכי להרבה תמיכה רגשית, וזה חשוב.

 

[אויל 1]

לא להתמודד לחיות עם...

אני חושב שלא מתמודדים עם אובדן - לומדים לחיות אתו. לפעמים זה קשה אז ממשיכים למרות הקושי או נותנים לעצמך הנחה זמנית למנוחה קלה עד שהרגעים הקשים יעברו או שהתחושה הקשה תתעמעם. הזיכרון אינו תמיד מכאיב אפשר להיזכר גם בחיוך בהנאה באהבה, להזכיר את מה שחשנו והרגשנו ולהתרפק עליהם. אבל מה שנאמר כאן הם דברים כלליים בסופו של דבר אדם צריך למצוא את דרכו שלו ללמוד בעצמו לחיות עם הצער הכאב והגעגועים אבל גם עם זכר התחושות הנעימות האירועים המשותפים האהבה והצחוק. אינני יודע מדוע אינך יכולה לדבר, אם תתאמצי קצת(לפעמים צריך להתאמץ כדי לדבר), תגלי שהדיבור לא רק מקל אלא גם עוזר להבין ולהגדיר את הדברים. ראשית כול אדם צריך לדבר עם עצמו, להבהיר לעצמו מה הוא חש, את מה הוא כואב ומה הוא רוצה. אחר כך ובהתאם למה שגילה על עצמו, אפשר שיתחיל לחפש את הפרטים שההיזכרות בהם מעוררת תחושה נעימה, מפצה קצת על הגעגועים חסרי התוחלת ושוזרת בעצם גם חיוך והנאה. לפעמים קיים קושי לומר את הדברים בעלפה, אפילו לעצמך. יותר קל לכתוב - את הכתוב לא שוכחים אפשר לחזור אליו וגם להעריך ולשפוט אותו מחדש. במצבים כאלה יכול לסייע רבות חום אנושי, פשוט סביבה תומכת וחמה. אבל יש אנשים שבהתנהגותם דוחים את סביבתם ואינם יוצרים את התנאים המתאימים להענקת תמיכה וחום. ועד נקודה אחת חשובה: איו שום הצדקה להפוך את אובדן האב למרכז החיים. גם בחייו אין האב תופש מקום כזה ולמרות המקום המכובד שהוא תופש בחיי ילדיו יש לו שותפים שווים האם האחים והאחיות ובני משפחה אחרים. כול אלה נותרו בחיים וממשיכים למלא את התפקיד שהיה להם קודם בחיי מי שהתייתם. מדוע דווקא בתקופה שזקוקים לתמיכה מתנתקים מכול אלה? מדוע דווקא שהאב חסר מעניקים לגמותו ולחסרונו מקום בלעדי בחייך? מי שממשיך לחיות את חייו תוך שמירה על מערכות היחסים עם בני משפחתו ומשאיר להם אותו מקום שהיה להם לפני מות האב יגלה שהמוות הזה שינה הרבה פחות ממה שחשב. שהחסר אינו טוטאלי. כמו ביחס לבני המשפחה כך לגבי חברים יחסי אהבה עבודה ולימודים. מי שרואה באובדן אב צידוק להפסיק את מהלך החיים התקין להשתמטות ממילוי חובות ולהמנעות מהמאמצים הדרושים כדי לקיים יחסים נורמלים וחיים רגילים, טועה ועושה עוול נורא לעצמו וגם לאביו ולדמותו כאב. איבדתי בשעתו את אבי בתאונת דרכים ומטבע הדברים נחת עליי מותו בהפתעה ובכול כובדו. היינו קרובים זה לזה ועד היום אני נזקק לעצתו לעתים קרובות כמו גם לחלוק עמו מה שאינני יכול לחלוק עם אחרים. החסר ברור ובולט אבל אינו מלווה כבר בכאב שאפיין אותו בהתחלה. החיים שהמשכתי לזרום איתם המטלות הקשרים דחקו את האובדן והותירו את תחושות העצב לזמנים קצובים במקביל ולצד קדחת חיי. לימים התנסיתי באובדן קשה פי כמה ולמדתי שגם הוא אינו כופה עלינו את עצמו במאה אחוזים וגם אתו למדנו לחיות.

 

[neoM]

אתה צודק, אבל...

מנסיון ארוך מאוד, ההגיון והטיעונים הרציונאליים לא ממש עובדים. חווית החסר/ההיעדר היא חוויה סובייקטיבית-קשה. אני למשל, חווה רק את ההיעדר. כשעולים בי זכרונות נעימים מאחי, הכאב הרבה יותר חריף.

 

[אויל 1]

ההיגיון והטיעונים הרציונאליים

אינם אמורים לעבוד - הם עוזרים להגדיר את המצב לראיות את הדברים בפרופורציות הנכונות ולהחליט על מה ואיך. לא התיימרתי להציג פיתרון כולל המתאים לכול אלא להציג גישה נכונה ועקרונות שלפיהם נוכל להמשיך בחיינו. ברוב סוגי האובדן פועל הזמן כגורם ממתן ויחד עם מהלך החיי0ם הנמשך מכהים את הצער והכאב ומגבילים אותם לפרקי זמן קצרים. אבל אפילו בסוגי אובדן שבהם ידוע על תהליך הפוך כאשר הזמן החולף עוד מגדיל את הנטל, העקרונות והגישה שהצגתי תקפים ושמישים. האמן לי כי מי שהתנסה בסוגים רבים של אובדן נוכח שאין השפעתם דומה. באופן טבעי מרוכז אדם בכאב שלו והעובדה שיש מי שאובדנו קשה וכואב יותר אינה מעלה ואינה מורידה. אבל כשמנסים למצוא דרך לחיות למרות ועם האובדן חשוב לדעת משהו על ההבדלים ויותר ממשהו על מה שמאפיין אובדן מהסוג שחווית. אין טעם לעורר ציפיות שאינן יכולות להתגשם אצל אדם שאיבד בן, אבל צריך לעורר ציפיות כאלה מפני שיש להן סיכוי להתגשם אצל מי שאיבד את אביו! מובן שישנם מרכיבים אישיים היוצרים הבדלים בין אדם לאדם, אבל ישנו גם מכנה משותף ברור ולעתים גם רחב בין אנשים שחוו אובדן זהה. יש איפוא חשיבות רבה מאוד להכיר את התמונה הכללית מפני שהיא מסייעת לנו ללא לשגות בציפיות חסרות תוחלת ולבסס עליהן את בחירת הכיוון שלנו, אבל להכיר את הציפיות הריאליות שהניסיון מלמד כי התגשמו ולכת לפיהן. האבל, להבדיל מהצער הכאב והגעגועים, אינו רגש אלא מצב התנהגותי. אדם יכול לחוש צער עמוק לכאוב ולהתגעגע, ולחיות חיים מלאים, אבל אם אלה מהווים בשבילו סיבה להפסיק את מהלך החיים הנורמליים שלו, פירושו של דבר שהוא החליט להתמיד באבל. החלטה כזאת היא הרסנית לכול הדיעות ולא במקרה קצבה ההלכה היהודית את ימי האבל בצורה שרירותית והיציבה סייגים ברורים לאבל. הפרופורציות הנכונות מסייעות גם כאן מפני שאם אדם שאובדנו קשה ונורא קוטע את אבלו וחוזר למעגל החיים יש בכך כדי להמריץ מי שאובדנו אינו חמור כול כך לעשות כן.

 

[neoM]

תראה, אתה מאוד שיפוטי

ואני לא רוצה להתווכח אתך. אני רק מציע לך להקשיב למה שכתבה המשתתפת. היא גם כתבה שהיתה בטיפול פסיכולוגי ממושך. כלומר, דבריך, עד כמה שיש בהם אמת ואולי אפילו ראייה נכונה של הדברים, אין בהם חמלה ועזרה לפונה לעזרה. שהרי אין היא זקוקה עכשיו להרצאה על המידה הנכונה, היא זקוקה לאיזה טריגר שיפתח בפניה את הדיבור, כיוון שהיא מבינה, שדיבור הכרחי לצורך השמת הדברים בפרופורציות. לגבי דבריך. אמר הלל הזקן "אם אני לי, מי לי?" - קרי, אני קורא את המשנה הסדורה היטב שלך, ולא מרגיש שהיא בכלל מתייחסת אלי. אני חושב, שהמושג "הרס" ; "הרסנות" בא ממקום שכבר הגדיר לעצמו מה "הבריא" מהו הנכון. שקיעה באבל, הפיכת חוויה זו לחוויה מכוננת, או לחוויה מרכזית איננה תמיד בהכרח "הרסנית", איננה תמיד "לא נכונה", כמו ש"לדבר" לפעמים הוא פתרון ולפעמים הוא אסון.

 

[אויל 1]

לא שפטתי דבר

דומני שאתה שופט אותי וקובע בביטחון שאינני יודע על מה הוא מתבסס שלא למה שאני מציע היא זקוקה. אתה יכול לחשוב כך ואני יכול לחשוב אחרת אבל אולי תניח לה להחליט ואל תקבע בשבילה. היא בהחלט "זקוקה לטריגר שיפתח לה את הדיבור", כדבריך ואם הייתה קורא בעיון את דבריי היית מגלה שהוא קיים שם וייתכן שהוא יפעל. סירסת את אמירתו של הילל הזקן והפכת את משמעותה. אבל זה איננו חשוב. אינני מבין מה מדבריי אינו מתייחס אליך נראה שמקור ההרגשה הזאת באי הבנה יסודית של הדברים. אלה דברים המתאימים לכול אדם באשר הוא אדם ואין איש מקרב אנשי המקצוע שיחלוק על כך. אתה אינך מבחין בהבדל בין אבל לבין עצב וכאב - האבל הוא מצב שהאדם מחליט עליו או נגרר לתוכו בגלל חוסר יכולת להחליט - העצב והכאב אינם ניתנים לשליטה וגם אם תחליט להיפרד מהם לא תוכל. כאשר בעקבות אובדן מפסיק אדם לתפקד למשך תקופה ארוכה לא מוגבלת, זונח את עבודתו ואינו ממלא את תפקידו כהורה, הוא הורס את עצמו ואת משפחתו. אם אינך מסכים לקביעה הזאת נראה שאתה מנותק לחלוטין מהמציאות. אבל מתמשך כזה גורם לניתוק הקשר עם החברים ועם המציאות בכלל - איך תכנה חיים כאלה? חיים תקינים ובריאים? כפי שציינת לא אני הוא שהבנתי וקבעתי את התפישה הזאת וכבר לפני אלפי שנים הבינו אנשים חכמים את הצורך לקבוע סייגים שירותיים וברורים לאבל. בשבעה עוסקים רק באבל החודש הראשון לאחר האובדן מוקדש לחזרה מתונה לחיי השיגרה ומכאן והילך נקבעים מועדים קבועים להתכנסות ולביטוי של האבל. אין לסייגים האלה שום השפעה על העצב והכאב ואיש לא התיימר לייחס להם השפעה כזאת. בסיום דבריך בולט שוב חוסר ההבחנה בין האבל לצער ולכאב. אני חושב שאדם המציב את האובדן במרכז חייו טועה וגורם לעצמו למשפחתו ולסביבתו סבל מיותר. אינני מוצא סיבה אחת מדוע עלי להפוך את אובדן אדם קרוב למה שיעצב את חיי ויכוון אותם. את מי ואת מה זה משרת? בניגוד לך חוויתי בחיי אובדנים של אנשים קרובים לא מעטים, חברים קרובי משפחה מדרגה ראשונה אב ולבסוף חוויתי את הנורא מכול כאשר שכלנו את בנינו הבכור. הצער שלי על אובדן כול האנשים האלה היה רב אבל תקיפותו הייתה שונה, הכול לפי הקרבה ומהות ועומק הקשר. בכול המקרים הלכו העצב והכאב והתעמעמו והצטמצמו לימי זיכרון ולהזדמנויות שונות שבהן נזכרתי בהם וחשתי בחסרונם. בכול המקרים פרט למקרה האחרון מותו של הבן מלווה אותנו יום יום ולעתים אפילו שעה שעה, אין הוא משתכח ברגעי שמחה והנאה ובוודאי שלא ברגעים של נמיכות רוח. השכול בהחלט משפיע מאוד על חיינו, אבל לא כבחירה אלא מכורח אופיו וטיבו הייחודי של האובדן הזה. גם הזמן שפעל במקרים האחרים כגורם ממתן פועל כאן בצורה הפוכה וכול שנה שחולפת מוסיפה על נטל השכול. ובכול זאת אין פירוש הדבר שאנחנו ממשיכים באבל, חיינו נמשכים עם העצב והכאב אבל את האבל הפסקנו. כאשר נפל הבן היהינו כבר אנשים מבוגרים שבעי חוויות כאלה ואחרות ומעוצבים - חווית השכול לא הייתה יכולה להוות לגבינו חוויה מכוננת מפני שהיא לא יכלה למחוק את הביוגרפיה שלנו ולהתחיל לבנות אותנו נחדש. אובדן צריך להשפיע על חיינו לעןורר תהיות ושאלות חדשות שאולי יובילו לתשובות ולשינויי תפישה, אבל לא לעצבנו מחדש על פיו. אני מקווה שהפעם הובנתי קצת יותר. ויש לי הערה-בקשה אחת.: ודאי הבחנת בזמן הרב ובמחשבה שהשקעתי בכתיבת שלושת הקטעים האלה. גם אם אינך מסכים לדברים מן הראוי לכבד את המאמץ שעושה אדם זר כדי להשיב לך על דבריך ונסות להסביר מה שלפי התרשמותו לא הבנת. הנימה של הטפת המוסר בדבריך והגדרת דבריי כחסרי רגישות לא היו במקומם.

 

[neoM]

אין לי שום כוונה לריב אתך

אל תחליט בשבילי איזה אובדנים חוויתי או לא חוויתי, זו כבר התנשאות ויומרנות שלא במקומהּ. כל אנשי המקצוע יכולים להסכים על כל מילה שאתה אומר, ואני לא מסכים- אז?? מאימתי בדיוק הפכה פסיכולוגיה או פסיכותראפיה ל"מדע מדוייק" - אתמהה.

 

[אויל 1]

יש גבול לחוצפה ולהאשמות שוא

על אובדנך למדתי מפיך! אתה ספרת עליו. באיזה זכות אתה מאשים אותי בהתנשאות ויומרנות? אני התייחסתי לדבריך בכבוד והתאמצתי להשיב לך ולהסביר את דעתי ואתה מתגולל עליי בהאשמות! מי שדורש חמלה ורגישות מאחרים אולי כדאי שידרוש זאת גם מעצמו - את כאבך אתה מבין ומנפנף בו מהכאב שלי אתה מתעלם ובוזה. אפשר שאתה חושב שאתה חכם ממני ומחכמי ישראל וממסורת האבלות של עם ישראל שהוכחה כנבונה כי אם לא כן היו נוטשים אותה מזמן. אבל אני כתבתתי מה שנראה נכון בעיניי מתוך רצון כן להענות לבקשת העזרה. באיזה זכות אתה מייחס לי חוסר חמלה וכוונות זרות? ההסכמה של אנשי המקצוע כוונה לעניין אחד שאין עליו שום ויכוח - לא דברתי על הפסיכולוגיה והפסיכוטרפיה אלא על עובדות בדוקות. כנראה שכדי להיות צודק אתה מוכן לכפור גם בעובדות. אין מדובר בתיאוריות פסיכולוגיות שאף פעם אין הסכמה עליהן אלא בעובדות פשוטות שכול אדם יכול להבחין בהן. בעקבות חילופי המכתבים האלה הבנתי ששגיתי שגיאה אחת גדולה בזה שהתייחסתי לדבריך בכבוד והתאמצתי להסביר ולהבהיר.

 

[neoM]

עובדות?

סלח אדון יקר..... עובדות? העובדות שלך מתאימות לך. הן לא מתאימות לי! אני לא עושה אתך תחרות. הדברים שאתה אומר נשמעים לי מוכרים, כבר שמעתי אותם פעם, ויותר מפעם. אני חוזר ואומר: אני מכבד את נכונותך להושיט יד, אבל מכאן ועד בעלות על איזו אמת.. המרחק גדול מאוד.

 

[kloi]

שיפוטיות וחמלה

אני זרה פה בפורום, מדפדפת ביו דפיו , אסונותיו והגיגיו, ומה שמאד בולט בין הדפים הוא שאתה יודע, וצודק, ומדוייק ובעיניין אסונות כמו גם בעיניינם אחרים של הנפש אנחנו גזורים, לדבריך, על פי מודל אחיד, ועל כן , מה שנכון לאחד יהיה נכון בהכרח לכולם. מאחר ואתה יודע, אתה יודע גם מה צריך. זו מילה שמופיעה אצלך בטקסטים וממש שורטת את העין שקוראת. אתה נפלא גם בלעשות השלכות, ואתה טוען שאתה נשפט שעה שכל מה שאתה עושה הוא לשפוט...... בן שיחך מדבר על חמלה, שהיא רגש שכאן ביתו. אם אנשים שחוו אובדן, ומשתפים ביניהם במה זו כדי לפרוק את פיסות נפשם המדממות, לא יזכו כאן לחמלה ובמקומה יקבלו מכות קורנס על ראשם, אנה יבואו עם כאביהם?

 

[אויל 1]

קלואי אינני יודע מה שייכותך לעניין

ולכן אין לי מושג באיזה מידה את מודעת באמת לנושאים שנידונו בדברינו ולמשמעותם. כאן לא מדובר בטלה-נובלה, כאן מדובר בחייי בני אדם! החמלה כבודה במקומה מונח אבל אין בה כדי לענות על הבעיות הקשות של אנשים שחוו אובדן. כן אני יודע הרבה(זאת לא בושה), את מה שאני יודע למדתי מהרבה חוויות אובדן ולבסוף משלוש עשרה שנים של שכול(אובדן בן). אני יודע מפני שבשנות חיי הרבות למדתי הרבה על בני אדם גם מתוקף עיסוקי המקצועיים וגם התוך התעניינות אישית. בידע וההבנה האלה אני משתמש גם כדי לעזור לאחרים. נראה שהכרותך עם הנושא אינה עמוקה והידע שלך מצומצם ושגוי. קיים מכנה משותף רחב מאוד בין אנשים שחוו אובדן. זה היסוד לקיום קבוצות תמיכה, מפני ששם אנשים מוצאים הבנה לתחושותיהם ולבעיותיהם ותרמים זה מזה גם לגבי פתרונות. לא טענתי שקיים מודל אחיד של בני אדם ורק עיוות של דבריי יכול היה להביא אותך למסקנה כזאת. המכנה המשותף בין הפגועים מאפשר הבנה של חלק מהבעיות הבסיסיות ומציאת דרכים יעילות שיובילו לפיתרון כלשהו. אב שכול שנפגש ושוחח עם מאות הורים שכולים יודע בבירור אפוא מסתיים המכנה המשותף שמעבר לו ההרגשות התפישה וההבנה מיודים לכול אדם ואדם, בהתאם לאופיו ושורה ארוכה של דברים אחרים. מה שאינך מבינה שמקריאת קטע המתפרסם כאן אין אפשרות ללמוד על האדם המיוחד הזה ולהתייחס לבעיותיו הספציפיות ומה שנותר, אם ברצונך לעזור, אלה הדברים הנכונים לרובינו. את מתפרצת לכאן וקובעת מה מוצר לומר ומה אסור, למה יש מקום בפורום הזה ומה לא יכירנו מקומו. מאיין את שואבת את הידע שבעזרתו את פוסלת את דבריי מאיין החוצפה לקבוע את חסרונותיי לפי קטעים כאלה שבעצם לא הבנת כול כך את תוכנם. אני הצעתי מה שמצאתי לנכון להציע כמיטב הבנתי ורגישותי האנושית, לא פסלתי מה שהציע קודמי ולא ערערת יעל דבריו. לא לך ולא לו יש יכולת וזכות להחליט בשבילה, היא תקרא את הדברים או לא תקרא תבחר או תדחה בלי התערבותכם. תארי לעצמך איך נראית הביקורת שלך על רקע העובדה שסיעתי לאנשים רבים ובכלל זה הורים שכולים ונכים. לא לפני זמן רב בעקבות תגובה כזאת יצרה אתי קשר נערה שהייתה שרוייה בדיכאון כבד והתכוונה להתאבד ובמשך תקופה ממושכת נהלנו שיחות טלפון שלפי דבריה סייעו לה רבות. חמלה אמיתית אינה מסתיימת בכתיבת כמה מילים חביבות ועצות סתמיות, חמלה אמיתית מביאה אדם לטרוח ולהתאמץ כדי לעזור. האנשים שנסעתי מאות קילומטרים כדי לתמוך בהם, האנשים שהשקעתי זמן הרבה בהקשבה למצוקות ליבם והתאמצתי לתת להם תשובות כלשהן כנראה לא יסכימו אם זן שהציצה וקבעה שאני מכה בקורנס על ראשם של אנשים דוויים ואין בלבי חמלה.

 

[kloi]

כולנו חווינו וחווים אובדנים

אני מבינה שאתה זועם עלי. אני מקבלת את הזעם שלך, רק מפני שכך אתה מרגיש . אני לא רוצה להכנס לוויכוחים אתך. ראשית, צר לי מאד על אובדנך. אני מסכימה אתך ששכול- עפ"י הגדרתך- הוא אכן אחד האובדנים היותר קשים שישנם. כ"כ אני לא מטילה ספק ביכולתך לעזור לאנשים. אבל גם אני לא באה משום מקום, וברזומה שלי הכתוב ושלא כתוב, הצלתי אנשים מהתאבדויות, אני יום יום עוסקת ועסוקה בעזרה לאנשים חולים, דכאוניים, אנשים בודדים שהמציאות כלאה אותם בשוליה, כך שאני מבינה איזה דבר או שניים שקשורים בתמיכה נפשית. אני לא מזלזלת, חלילה, במפעלך. הלוואי ועוד אנשים היו נרתמים לעשייה כזו. האמן לי מהמקום שממנו אני באה, החיים נראים קשים ואפורים. חמלה מגוונת אותם וזה כל כך רחוק מטלנובליות. שוב צר לי שנאלצת כך לכעס, להטיף לי ולנסות להוכיחני כמה איני מבינה. הגעת למקום הלא נכון. שיהיו לך ימים טובים.רק טובים.

 

[אויל 1]

הגבתי על מה שכתבת

ועל חוסר ההבנה וחוסר ההגינות שגילית שם. לא קבעתי מה את יודעת ומה את מבינה בכלל ובוודאי שלא התייחסתי למעשייך שאיני יודע עליהם דבר. ועוד מילה על האמירה כולנו חווינו אובדנים משפט מעוות ושקרי הגורם נזק גדול: אם את מטפלת בחולים אולי את מכירה את התופעה הנפוצה כאשר מספרים למישהו על ניתוח קשה ומסוכן שאתה או אדם קרוב לך עברתם או צריכים לעבור - מיד באה התגובה כן גם אישתי עברה שלשום ניתוח להסרת שומה. מי שחווה סוגים רבים ושונים של אובדן יודע שאין זה דומה לזה ויש לפעמיים הבדלים תהומיים שעושים אובדנים מסויימים לקטגוריה בפני עצמה שיש בינה ובין סוגי אובדן אחרים מעט צאוד דמיון. יש לא מעט מקרים שאנשים משתמשים באסון כסיפור כיסוי לחוסר תפקוד ולבריחה מאחריות, תירוץ לעצלנות ולחוסר רצון להתאמץ. ההתיחסות והטיפול באנשים כאלה אינו צריך בכלל להתייחס לאובדן שחוו אלא לשורשים האמיתיים של התנהגותם. כול טוב לך

 

[kloi]

אויל

וודאי שמת לב שכל מה שאני מנסה להגיד לך נוגע לצורה ולא לתכנים. אולי תגיד שוב שזה לא חשוב, ובכ"ז, כשאתה יוצר קשר עם אנשים במטרה לעזור, יש חשיבות רבה לצורה. עובדה, שעוררת את תשומת ליבי בהתכתשויותיך פה בפורום, גם עם NOEM וזכור לי ויכוח נוקב עם BOO BEE שגם הוא נערך ב"טונים" וירטואליים גבוהים וצורמים וודאי שלא היתה שם כוונה של אף לא אחד מכם לעזור או להעזר. באווירה שנוצרת סביב התדיינות אתך נוצרת תחושה של אנטגוניזם עמוק לדבריך גם אם הם ראויים (והם ראויים). הייתי רוצה בשבילך, שתוכל לצלוח ויכוחים פה בפורום בלי להכנס לכעס כל כך גדול. החיים שלך, אני מניחה, לא קלים גם כך. אני משערת שכל אירוע כזה, גוזל ממך את שלוות רוחך ומעכיר אותה והחיים גם כך הם פריכים. לילה טוב לך, ומיותר לציין עד כמה אני מצטערת על קיומו של השיח הזה, אם הוא נגע או פגע במקומות רגישים. KLOI

 

[nypx]

אויל עוררתי אותי מתנומתי השלווה....

אני שמח שאתה יודע איך להתמודד עם דברים, ואני שמח עוד יותר שאתה מנסה לעזור לאנשים ואפילו מצליח אבל בדבריך יש מקום רב לשיפור אולי לא מבחינת התוכן אלא מבחינת הגישה אף אחד לא חייב לקבל את הדרך שלך ואת ההתיחסות שלך אל האבל. מי שרוצה יקבל ומי שלא לא . ומי קבע שיש סוגי אובדנים שונים חזקים יותר או חזקים פחות? העניין הוא אידבדואלי לכל נפש של כל אדם ואין להשליך אובדנים שונים על אדם מסוים ורמת ההטפה שלך גורמת לאנשים רק להסתגר אז תן קצת לדעות אחרות גם אותו מקום שאתה נותן לשלך ואדם שרוצה להיתפרק בא להיתפרק ולא לקבל הרצאה ולא הטפת מוסר כלשהיא אקווה שתיקח את מה שאמרתי רק בתור רעיון ולא בתור היתנצחות שאתה צריך להגיב עליה נ.ב ולפי עניות דעתי גם אם אתה חושב שזה לא נכון אני במקומך הייתי מתנצל שפגעתי במישהו בלי כוונה ואני מתנצל מראש עם פגעתי במישהו בדברי אלו תודה

 

[kloi]

ניפ לא נים

אם אני היא זו שיצאת להגנתי, תודה. בשעות שעשית עבודת סניגוריה כל כך נמרצת, הייתי ממליצה לך עך שינה. שיהיה לך יום טוב.מאד טוב. kloi

 

[אויל 1]

nypx מי צריך להתנצל?

אחרי הניסיון הזה אני מבטיח לך שלא אכתוב כאן עוד מילה אחת. עד כמה אפשר לטעות? ואני חשבתי שחוסר ידע איננו בסיס טוב לשפוט אדם. מה שכתבתי על האבל אינו רעיון שלי וכבר מזמן איננו בגדר הנחה או השערה שיש שחולקים עליה. תפישת האבל שהצגתי והצורך למנוע אבל מתמשך מפני שהוא הרסני, התגבשה על ידי חכמי ישראל לפני אלפי שנים. אדם שעיניו בראשו אינו יכול לחלוק עליה מפני שהעובדות מוכיחות את נכונותו במאה אחוזים. אפשר שלא הבחנת בין המושג אבל לצער ולכאב, מפני שעל הצער והכאב אין שליטה ואם הם אינם נעלמים או מעומעמים הם נותרים אתך - האבל הוא דפוס התנהגות שיש לנו עליו שליטה. אני לא פניתי לאיש מהמגיבים ונענתי לפי הבנתי וניסיוני לפניה לעזרה. על כך זכיתי לביקורת להשמצות וכמובן להרבה מאו אי הבנה. המגיבים לא הסתפקו באי הסכמה לדבריי אלא התייחסו לאישיותי ולאופי שלי, שפטו אותי וייחסו לי תכונות שליליות. הגדילה לעשות נערה בת שבע עשרה שהתקיפה אותי במכתב שלוח רסן מבלי לחשוב שאולי גילה וניסיון חייה אינם מאפשרים לה לדעת ולהבין מה שיודע ומבין אדם שגילו פי ארבעה מגילה ואשר חווה אובדנים רבים בחייו ובכלל זה אובדן בן. כל טוב לך

 

[nypx]

אילן עוד משהו קטן.......

אבקש להסביר משהו אם תקבל או לא תלוי בך. אין לנו צורך להיתנגח עם אף אחד איך אומרים:איש באמונתו יחיה יש לשכנע ויש להטיף ויש לכעוס אתה לפי דעתי כועס ,זכותך לכעוס אך לא על מי שמתנגד לדעתך, כל אחד יש לו דיעה משלו ,נחמד יהיה עם מישהו ישתכנע ואם לא אז לא . ב-אין שום קשר לגיל ,ואך אחד לא תוקף אותך את זה אתה עושה יפה מאד לבד , כתוב את אשר על ליבך ,ואל תיקח ללב כל מה שאומרים לך פשוט תשקול מידי פעם את השקפותייך ותראה איך כל כמה זמן ההשקפות משתנות טוב השעה מאוחרת ואני נסחף ביי בינתיים