מסע בדרך להורות
New member
איך שורדים את המתח?
אנחנו עוברים הליך פונדקאות בחו"ל, הפונדקאית בהיריון תאומים בשבוע 36.
חשבתי שמפני שלא אני זאת שעוברת את ההיריון ושמהלך ההיריון רחוק ממני, שהוא יעבור לי מהר הרבה יותר מאשר אילו הייתי בעצמי בהיריון.
מסתבר שטעיתי. נדמה לי כאילו ההיריון הזה נמשך כבר איזה שנתיים. הנסיעה שלנו לחו"ל לצורך ביצוע ההפריה נראית לי כבר כל כך רחוקה, קשה להאמין שחלפו להם רק 8 חודשים מאז.
ולמרות כל האיטיות הזאת, רגע האמת ממש קרוב. אותו חלום שאני חולמת עליו כבר למעלה מ- 4 עשורים עומד להתגשם בקרוב מאוד.
אני מצד אחד רוצה כבר שהרגע הזה יגיע, מצד שני אני מרגישה שאני "מתה מפחד". כל צלצול טלפון מקפיץ אותי, וברגע שאני מבינה שהשיחה אינה קשורה לעניין, אני חשה תחושת הקלה. כל בוקר שמגיע אני מרגישה שאני לא יכולה כבר יותר לחכות, ואני רוצה כבר שהתינוקות יוולדו ושאני אדע שהכל עבר בשלום, ושהם בריאים ושלמים. ומצד שני כמעט בכל יום אני אומרת לעצמי בלב שהיום עדיין לא מתאים לי שהם יוולדו, שאני עוד לא מוכנה נפשית, שאני זקוקה לעוד כמה ימים, ושיש לי עוד כמה דברים לארגן לפני כן.
אני לא יודעת אם צלצול הטלפון המיוחל יגיע מחר, או אולי בעוד שבוע, או שבועיים או אולי אפילו מעט יותר מכך.
אני גם לא יודעת אם יודיעו לנו אחרי שהפונדקאית כבר תלד, או שיעדכנו אותנו שהיא עם צירים/ירידת מים/בדרך לבית החולים/מאושפזת.
ברגע שנקבל הודעה כזאת או אחרת, נצטרך להשיג את הטיסה הכי קרובה שיש, ולטוס אל עבר הלא נודע. להיפרד מהחיים הקודמים שלנו, הטובים והמוכרים, ולהתחיל לחיות חיים אחרים מלאי שמחה והתרגשות, דאגה ועייפות, אהבה אינסופית ותחושת שלמות.
אני אמורה להיות שמחה, אני עוד מעט אמא, כן אני, שכבר כמעט והפסקתי להאמין שזה יקרה, שהפכתי עולמות כדי לנסות ולהגשים את החלום, מנסה לשמוח, אך מרגישה בעיקר מתח וחרדה. הייתי רוצה שמישהו מלמעלה יבטיח לי שהכל יהיה בסדר, שהמשך ההיריון יעבור בשלום, ושמהלך הלידה יהיה תקין. אני, שעברתי כברת דרך ארוכה, ובכל היריון שנקלט אצלי האמנתי שהנה זה הוא יסתיים בידיים מלאות, נכוויתי בכל פעם מחדש.
אני מרגישה קצת כמו שהרגשתי בהריונות הקצרצרים שהיו לי: עם מצבי רוח, מלאת חששות, מידי פעם אפילו עם התקפות בכי בלתי מוסברות, סתם כך ללא סיבה. מפלס ההתרגשות רק עולה ועולה.
אני אפילו לא יודעת אם אהיה מאושרת ברגע שאחבוק את שני התינוקות. אין לי ספק שנורא אשמח ונורא אתרגש, ושההתרגשות הזאת תלווה אותי במשך תקופה ארוכה. ברור לי שכאשר מגדלים ילדים זה לא רק אושר אינסופי, אלא יש קשת של רגשות, יש רגעים נפלאים, ורגעים קשים, רגעי שמחה ורגעי עצב. אין דבר שאני רוצה כעת יותר מאשר לראות את התינוקות, להרגיש אותם, להריח אותם, לדעת שהם שלי לתמיד ואני שלהם לעד.
אני מאחלת לפונדקאית שלנו שתשרוד עוד קצת את התקופה הלא פשוטה הזאת, שתעבור את הלידה בקלות עד כמה שניתן ובשלום, ושתוכל לאחר מכן לחזור במהירה לחייה הרגילים בחיק משפחתה.
ושהמשפחה שלי תהיה סוף סוף משפחה גדולה ומאושרת: אמא, אבא, ילד, ילדה וכלב.
אנחנו עוברים הליך פונדקאות בחו"ל, הפונדקאית בהיריון תאומים בשבוע 36.
חשבתי שמפני שלא אני זאת שעוברת את ההיריון ושמהלך ההיריון רחוק ממני, שהוא יעבור לי מהר הרבה יותר מאשר אילו הייתי בעצמי בהיריון.
מסתבר שטעיתי. נדמה לי כאילו ההיריון הזה נמשך כבר איזה שנתיים. הנסיעה שלנו לחו"ל לצורך ביצוע ההפריה נראית לי כבר כל כך רחוקה, קשה להאמין שחלפו להם רק 8 חודשים מאז.
ולמרות כל האיטיות הזאת, רגע האמת ממש קרוב. אותו חלום שאני חולמת עליו כבר למעלה מ- 4 עשורים עומד להתגשם בקרוב מאוד.
אני מצד אחד רוצה כבר שהרגע הזה יגיע, מצד שני אני מרגישה שאני "מתה מפחד". כל צלצול טלפון מקפיץ אותי, וברגע שאני מבינה שהשיחה אינה קשורה לעניין, אני חשה תחושת הקלה. כל בוקר שמגיע אני מרגישה שאני לא יכולה כבר יותר לחכות, ואני רוצה כבר שהתינוקות יוולדו ושאני אדע שהכל עבר בשלום, ושהם בריאים ושלמים. ומצד שני כמעט בכל יום אני אומרת לעצמי בלב שהיום עדיין לא מתאים לי שהם יוולדו, שאני עוד לא מוכנה נפשית, שאני זקוקה לעוד כמה ימים, ושיש לי עוד כמה דברים לארגן לפני כן.
אני לא יודעת אם צלצול הטלפון המיוחל יגיע מחר, או אולי בעוד שבוע, או שבועיים או אולי אפילו מעט יותר מכך.
אני גם לא יודעת אם יודיעו לנו אחרי שהפונדקאית כבר תלד, או שיעדכנו אותנו שהיא עם צירים/ירידת מים/בדרך לבית החולים/מאושפזת.
ברגע שנקבל הודעה כזאת או אחרת, נצטרך להשיג את הטיסה הכי קרובה שיש, ולטוס אל עבר הלא נודע. להיפרד מהחיים הקודמים שלנו, הטובים והמוכרים, ולהתחיל לחיות חיים אחרים מלאי שמחה והתרגשות, דאגה ועייפות, אהבה אינסופית ותחושת שלמות.
אני אמורה להיות שמחה, אני עוד מעט אמא, כן אני, שכבר כמעט והפסקתי להאמין שזה יקרה, שהפכתי עולמות כדי לנסות ולהגשים את החלום, מנסה לשמוח, אך מרגישה בעיקר מתח וחרדה. הייתי רוצה שמישהו מלמעלה יבטיח לי שהכל יהיה בסדר, שהמשך ההיריון יעבור בשלום, ושמהלך הלידה יהיה תקין. אני, שעברתי כברת דרך ארוכה, ובכל היריון שנקלט אצלי האמנתי שהנה זה הוא יסתיים בידיים מלאות, נכוויתי בכל פעם מחדש.
אני מרגישה קצת כמו שהרגשתי בהריונות הקצרצרים שהיו לי: עם מצבי רוח, מלאת חששות, מידי פעם אפילו עם התקפות בכי בלתי מוסברות, סתם כך ללא סיבה. מפלס ההתרגשות רק עולה ועולה.
אני אפילו לא יודעת אם אהיה מאושרת ברגע שאחבוק את שני התינוקות. אין לי ספק שנורא אשמח ונורא אתרגש, ושההתרגשות הזאת תלווה אותי במשך תקופה ארוכה. ברור לי שכאשר מגדלים ילדים זה לא רק אושר אינסופי, אלא יש קשת של רגשות, יש רגעים נפלאים, ורגעים קשים, רגעי שמחה ורגעי עצב. אין דבר שאני רוצה כעת יותר מאשר לראות את התינוקות, להרגיש אותם, להריח אותם, לדעת שהם שלי לתמיד ואני שלהם לעד.
אני מאחלת לפונדקאית שלנו שתשרוד עוד קצת את התקופה הלא פשוטה הזאת, שתעבור את הלידה בקלות עד כמה שניתן ובשלום, ושתוכל לאחר מכן לחזור במהירה לחייה הרגילים בחיק משפחתה.
ושהמשפחה שלי תהיה סוף סוף משפחה גדולה ומאושרת: אמא, אבא, ילד, ילדה וכלב.
