angelblues
New member
איך עוזבים בית?
שלום חברים, אני בבעיה.
זה מתחיל בזה שאני נשוי לשטן. פשוט ככה. אישה כלכך מרוכזת בעצמה, שאין לה בעיה להתנהג כלפיי בצורה אלימה וקיצונית מול בנותינו הצעירות. שזרקה עליי את כל פרנסת המשפחה אבל צווחת עליי כל פעם שאני צריך לעבוד (אני עובד מהבית). כל ניסיון של נגיעה בה יסתיים בדחייה מיידית ואלימה (היא עברה לישון בחדר אחר לאחרונה אז אין מי שידחה אותי יותר), כל ניסיון פיוס יסתיים במונולוג על כמה שאני חרא והיא מלאך. ואם חשבתי שאוליי משהו בי לא בסדר, אפילו המטפלת הזוגית אליה הלכנו לקחה אותי הצידה פעם ואמרה לי - תברח ומהר.
ופה הבעייה - יש לנו 3 בנות, ואנחנו גרים בבית חלומות שבנינו יחד מול הים. ברור לכל מי שמביט מהצד שאני צריך לעוף מהאישה הזו, אבל אני פשוט לא מצליח לנתק את עצמי מהבנות שלנו. לחשוב על לקום בבוקר בלי לראות את התיקים שלהם ליד הדלת, להיות לבד בסופי שבוע, לא מצליח להתנתק. הבנות כלכך קשורות אליי, המחשבה על זה שאני הולך לצמצם להן את הקשר איתי מאד מקשה עליי, ובכלל - מרגיש לי כלכך נכון להיות כאן בבית שאני בניתי. עד שהשטן פותח את הפה ושוב אני נכנס לדיכאון. כבר עזבתי את הבית פעם אחת אבל כשחזרתי לאסוף דברים, ובדיוק כולם נכנסו בקריאות של שמחה וצחוק - נמסתי במקום.
לעזוב את הבית מרגיש לי קצת כמו התאבדות קטנה. ואני אדם שכלכך אוהב את החיים.
אנחנו יחד 12 שנים, תמיד היו סערות איתה, אבל מאז שנולדה ביתנו השלישית היא הפכה להיות רעה כלכך שפשוט אני נמצא בדיכאון תמידי.
המלצות? רעיונות?
A
שלום חברים, אני בבעיה.
זה מתחיל בזה שאני נשוי לשטן. פשוט ככה. אישה כלכך מרוכזת בעצמה, שאין לה בעיה להתנהג כלפיי בצורה אלימה וקיצונית מול בנותינו הצעירות. שזרקה עליי את כל פרנסת המשפחה אבל צווחת עליי כל פעם שאני צריך לעבוד (אני עובד מהבית). כל ניסיון של נגיעה בה יסתיים בדחייה מיידית ואלימה (היא עברה לישון בחדר אחר לאחרונה אז אין מי שידחה אותי יותר), כל ניסיון פיוס יסתיים במונולוג על כמה שאני חרא והיא מלאך. ואם חשבתי שאוליי משהו בי לא בסדר, אפילו המטפלת הזוגית אליה הלכנו לקחה אותי הצידה פעם ואמרה לי - תברח ומהר.
ופה הבעייה - יש לנו 3 בנות, ואנחנו גרים בבית חלומות שבנינו יחד מול הים. ברור לכל מי שמביט מהצד שאני צריך לעוף מהאישה הזו, אבל אני פשוט לא מצליח לנתק את עצמי מהבנות שלנו. לחשוב על לקום בבוקר בלי לראות את התיקים שלהם ליד הדלת, להיות לבד בסופי שבוע, לא מצליח להתנתק. הבנות כלכך קשורות אליי, המחשבה על זה שאני הולך לצמצם להן את הקשר איתי מאד מקשה עליי, ובכלל - מרגיש לי כלכך נכון להיות כאן בבית שאני בניתי. עד שהשטן פותח את הפה ושוב אני נכנס לדיכאון. כבר עזבתי את הבית פעם אחת אבל כשחזרתי לאסוף דברים, ובדיוק כולם נכנסו בקריאות של שמחה וצחוק - נמסתי במקום.
לעזוב את הבית מרגיש לי קצת כמו התאבדות קטנה. ואני אדם שכלכך אוהב את החיים.
אנחנו יחד 12 שנים, תמיד היו סערות איתה, אבל מאז שנולדה ביתנו השלישית היא הפכה להיות רעה כלכך שפשוט אני נמצא בדיכאון תמידי.
המלצות? רעיונות?
A
