איך סיכוי גדול הופך לאפס הצלחה? ;-
החודש, אחרי מנוגון כואב ושורף (3 אמפולות בהתחלה, שתיים בהמשך ואחת עד הסוף), הצלחתי לגדל 3 זקיקים שמנמנים ומקסימים - שניהם בצד הנכון (ימין חסום), רירית לתפארת מדינת ישראל וגם הזרע - טפו טפו טפו. הרופא היה כל כך מבסוט שהוא אפילו נתן לי טופס לבדיקת בטא לשלושים לחודש, 12 יום בדיוק אחרי הכוריגון השני. ואני - הטופס הזה בער לי בידיים מציפייה ומפחד, כי עד עכשיו שמרתי על אופטימיות זהירה, ופתאום "אין סיבה שלא", כמו שהוא חזר ואמר, ו"עד טיפת הזרע האחרונה", כמו שהוא אמר, והלכתי לדיקור, ולקחתי פורמולות והייתי חיובית ואפילו השתדלתי לא לקרוע את עצמי מרוב עבודה. והאמת, אפילו מרוב ציפיה לא. השתדלתי להתאפק, למרות שכן הרשיתי לעצמי פה ושם דימיונות קטנים, ואיך אני מודיעה לרופא ואיך אני מודיעה לחברים שלי ואיך לכן... ואפילו כבר התחלתי להתכונן לרעיון התאומים, כי הרי שלושה זקיקים. ואתמול בלילה - תחילת כיתום, והיום עוד יותר. ואני יודעת שזאת לא המילה האחרונה, וזה יכול להיות דימום של השרשה, ויש נשים שקיבלו מחזור עד חודש שלישי וכו'. אבל זה בדיוק בזמנים למחזור של אי הריון. ומאז אני בחרדות ובמרה שחורה. כי הסיכוי היה כל כך גדול ומושלם, שמה כבר יכול להיות לא בסדר. ומכיוון שצד ימין של החצוצרה חסום אז החודש הבא ממילא אבוד, ונראה לי שאוטוטו אני כבר בהפריות, וזה מפחיד אותי נורא. ומייאש. די, אני הבנתי את העניין הזה. למדתי את מערכת הרבייה וההורמונלית ואת מערכת הבריאות ואת מערכת היחסים בין רופא וחולה ועכשיו גם את מערכת הקודים של הפורומים. מבחינתי, אפשר לעבור הלאה. אבל זהו, שלא. ומה שעוד הכי מייאש, שאני לא יכולה לשקוע לי למרה השחורה הזאת ולקוות לצאת ממנה תיכף, כי בטח אני אצטרך לעשות בדיקת דם ממילא ביום שלישי, ועד אז יישאר לי הספק, ואז - 20 שניות זוז - תחילת טיפול חדש. זה פייר זה? כל כך דמיינתי לי תחילת שנה אזרחית של תקוות ונשיקות וזיקוקי דינור.
החודש, אחרי מנוגון כואב ושורף (3 אמפולות בהתחלה, שתיים בהמשך ואחת עד הסוף), הצלחתי לגדל 3 זקיקים שמנמנים ומקסימים - שניהם בצד הנכון (ימין חסום), רירית לתפארת מדינת ישראל וגם הזרע - טפו טפו טפו. הרופא היה כל כך מבסוט שהוא אפילו נתן לי טופס לבדיקת בטא לשלושים לחודש, 12 יום בדיוק אחרי הכוריגון השני. ואני - הטופס הזה בער לי בידיים מציפייה ומפחד, כי עד עכשיו שמרתי על אופטימיות זהירה, ופתאום "אין סיבה שלא", כמו שהוא חזר ואמר, ו"עד טיפת הזרע האחרונה", כמו שהוא אמר, והלכתי לדיקור, ולקחתי פורמולות והייתי חיובית ואפילו השתדלתי לא לקרוע את עצמי מרוב עבודה. והאמת, אפילו מרוב ציפיה לא. השתדלתי להתאפק, למרות שכן הרשיתי לעצמי פה ושם דימיונות קטנים, ואיך אני מודיעה לרופא ואיך אני מודיעה לחברים שלי ואיך לכן... ואפילו כבר התחלתי להתכונן לרעיון התאומים, כי הרי שלושה זקיקים. ואתמול בלילה - תחילת כיתום, והיום עוד יותר. ואני יודעת שזאת לא המילה האחרונה, וזה יכול להיות דימום של השרשה, ויש נשים שקיבלו מחזור עד חודש שלישי וכו'. אבל זה בדיוק בזמנים למחזור של אי הריון. ומאז אני בחרדות ובמרה שחורה. כי הסיכוי היה כל כך גדול ומושלם, שמה כבר יכול להיות לא בסדר. ומכיוון שצד ימין של החצוצרה חסום אז החודש הבא ממילא אבוד, ונראה לי שאוטוטו אני כבר בהפריות, וזה מפחיד אותי נורא. ומייאש. די, אני הבנתי את העניין הזה. למדתי את מערכת הרבייה וההורמונלית ואת מערכת הבריאות ואת מערכת היחסים בין רופא וחולה ועכשיו גם את מערכת הקודים של הפורומים. מבחינתי, אפשר לעבור הלאה. אבל זהו, שלא. ומה שעוד הכי מייאש, שאני לא יכולה לשקוע לי למרה השחורה הזאת ולקוות לצאת ממנה תיכף, כי בטח אני אצטרך לעשות בדיקת דם ממילא ביום שלישי, ועד אז יישאר לי הספק, ואז - 20 שניות זוז - תחילת טיפול חדש. זה פייר זה? כל כך דמיינתי לי תחילת שנה אזרחית של תקוות ונשיקות וזיקוקי דינור.
