צודקים כולם, רק שאחרי 30 שנה
של נשואין בין אם טובים, ממוצעים או כושלים, קשה להיפרד וככה נשארים עם המטען הבלתי נעים של זכרונות חלקם טובים אך יותר מכל בלתי נעימים, קיטורים על הבוקר כשנזכרים במריבה של אמש, שנאה של רגע, הרצון שהאדמה תפער את פיה ואנו נעלם בתוכה ואחר כך לפעמים, חיוך בצד הפה, התקרבות והתפייסות, אבל עם כל זאת רצון עז לעזוב ולהתחיל מחדש ואחר כך נסיגה אל תהומות האדישות. לא קל לקום בבוקר ולדעת שרק העבודה היא המצליחה לעזור בשממה הנפשית. הבילבול גדול מההגיון, ההגיון אומר כל הזמן, קום תעזוב, תמצא לך משהו חדש, מקום חדש, קרקע בתולית שלא נפגעה מלכלוכי העבר, ועם זאת מין קיפאון מין אדישות ליצור את השינוי. הרצון והדמיון אינו שולט באדם. כאילו יש ניתוק בין המחשבה לגוף. ההרגלים שנאספו במשך השנים, הנסיעה באותם הדרכים, השיבה לבית שלא תמיד נעימה היא עם הכניסה בדלת. השינה בחדרים נפרדים, הוויכוח שלעולם לא נגמר עקב חילוקי דעות בגידול הילדים, הענן העוטף יורד שוב ומכסה את עולמי מבלי לאפשר לי לראות מעבר לקצות אצבעותי. מזל שהבוקר מגיע לבסוף ואפשר לצאת מהבית לעבודה ליום חדש - אולי נפגוש בגאולה באיזו פינת רחוב ונלך בעקבותיה???