איך נכנסתם למ"ת?

[Nihau]

איך נכנסתם למ"ת?

עוד אחת מהשאלות הנדושות על היסטוריה. למה נכנסתם למ"ת? מי\מה הכניס אותכם למשחק? מה גרם לכם להמשיך? האם הסיבות השתנו עם השנים?

 

[ננסק]

היה זה יום חמסין

רצתי על פני הדיונות הלוהטות, מקווה שהרוח שתנשוב לקראת בין-ערביים תכסה את עקבותי. הרעש ששמעתי מכיוון מזרח כמו ניפץ את חלומותי לשחרור: היה זה טנק הפאנצר המאיים, ובעקבותיו זוג ג'יפים. זעקות נשמעו מימין ומשמאל, והבנתי שאני מכותר. הנאצים צבאו מכל עבר. הם שאגו לעברי בגרמנית "יהודי טוב זה יהודי מ"ת!" אז הלכתי לקרביץ וקניתי את הערכה האדומה ביחד עם חבר. ברצינות עכשיו, זה מה שעשינו. זה היה בכיתה ב'. אני אפילו זוכר עדיין את הקרביץ המסויים, שנסגר מזמן. מאוד התרגשנו לקראת זה, כי האח הגדול של החבר שלי (שהיה כמעט בחטיבת ביניים ממש!) "הביא את זה מאנגליה" או משהו בסגנון, ושיחק את זה באנגלית. זה היה משחק מסוג חדש לגמרי, מלא פוטנציאל - וטירות! - ולכן קפצנו על ההזדמנות בשניה שזה הגיע. זה היה אחר צהריים בלתי נשכח. חזרנו הביתה עם הערכה האדומה, פרסנו אותה על השטיח בחדר שלי, התרשמנו מאוד מההוראות "קרא ספר זה תחילה!" ומהקוביות המוזרות, והתחלנו לקרוא ביחד עמוד אחרי עמוד. עשינו ביחד את ההרפתקה הראשונה, ונבהלנו מהרעיון של קוביית אחוזים - כי לא היה לנו מושג מה זה. לאחר מכן הכל התערבל למשך בערך שנה, כי לא קראתי את שאר הספר אז הסתמכתי רק על מה שאמרו לי מי שקראו אותו. לא הבנתי איך מטילים לחשים במשך *חודשים*, או מה בעצם אני עושה במהלך הקרב. כשנעשתי שה"מ לראשונה - מיד עם המעבר שלנו לערכת המתקדם - הרצתי את ההרפתקה המוכנה "אי האימה", שבאה עם המארז. עדיין לא היה לי ממש מושג מה קורה סביבי, אבל היתה בי תחושה עזה שצריך ללכת לפי חוקיות כלשהי, ולכן פשוט הקראתי את הקטעים אחד אחרי השני, לפי הסדר בו הם ממוספרים. תודה לאל, הקלולסיות הזאת עברה מזמן: היום אני כבר יודע שצריך להקריא רק את האזור שמסומן באפור! לקראת סוף הלימודים ובמהלך חטיבת הביניים הפסקנו לשחק, בעיקר בגלל העולם האמיתי ושטויות כאלה. מצחיק, זה בדרך כלל קורה לאנשים אחרי צבא. אולי בגלל זה אני עדיין חזק בעניין היום: כבר בתיכון, כשנוצרה קבוצת חברים חדשה, התארגנו מחדש על משחק וחזרנו לזה בכל הכוח. הרצתי לנו מוד"מ במשך שנה ומשהו, עם חבורה אגדית למדי, ובמהלך הצבא ניסיתי בערך שלוש פעמים להקים חבורות נוספות, על אף השריון וכל זה. זה לא ממש עבד, אבל כמו תמיד - יצרנו דמויות! הידד! אחרי הצבא הכל נעשה בלגן אחד גדול של משחקי תפקידים, מהרגע שגיל ודני מצאו את בן ואותי, ונוסדה חבורת הצנונית. מאז, משחקי תפקידים זה כבר לא תחביב. זה מקצוע.

 

[DDN]

זה היה סמוך לכיתה ה'

אמא שלי הייתה מטפלת בשלושה אחים, שגם היו חברים טובים שלי. תמיד אהבתי פנטזיה, יום אחד האח שהיה פחות או יותר בגילי (קטן ממני בשנה), הכיר לי את מו"ד בקופסא הכחולה והאדומה. במקביל, חבר אחר (גדול ממני בשנה) היה מספר לי ולידידה על ה"הרפתקאות" שלו. את החומר התיאורטי קראתי בחוברות. מתישהו בכיתה ה' אמרתי שאני הולך להיות אדון לגורלי. אמא שלי קנתה לי את הקופסא האדומה (והתלוננה בפני המוכר שאין לוח בפנים, והייתי צריך להסביר לה שלא אמור להיות שם לוח) והקמנו לנו קבוצה. שבועיים לפני תחילת המשחק, הידידה שלי שהייתה אמורה להיות השה"מ החליטה שהיא לא מוכנה להיות השה"מ, אז אני התחלתי. שיחקתי עם אותה קבוצה עד סוף כיתה ו' בערך. בחטיבת הביניים שיחקתי לסירוגין עם מספר אנשים, וזכיתי להיות שחקן בפעם הראשונה בקבוצה שהאריכה זמן כשנה וקצת, אבל בסוף התפרקה. בכיתה יוד ניסינו שוב להרים קבוצה, וגם שרדנו כשנה. היה בי רצון עז להמשיך לשחק, ולהנחות. בעזרת וויז, מצאתי קבוצה של חבר'ה צעירים ממני, והלכתי להנחות להם רק בתשלום הנסיעות שלי (הם גרו ברעננה, אני בת"א). הצבא הפסיק את כל רצף המשחק שלי. בזמן הצבא ניסינו להרים קבוצה בבסיס, אבל החבר'ה לא היו רציניים. לאחר הצבא, פנה אליי מישהו שניסה להקים קבוצה דרך הגילדה (הייתי רשום שם זמן מה). גם הפעם, השה"מ המיועד נעלם, ואני הפכתי לשה"מ. גיל הצטרף אלינו בפגישה השנייה, והקבוצה הזו שיחקה בערך מאוגוסט 2001 עד יוני 2002. גיל תכנן להתחיל להנחות, אבל בגלל סיכסוכים בין חברי אותה קבוצה, הלכנו למצוא אנשים חדשים לשחק איתם - מצאנו את בן וערן והקמנו את קבוצת הצנונית, ולי סופסוף יצא לשחק דמות במשך זמן רצוף. למה אני ממשיך? כל עוד יש לי סיפורים לספר, או דמויות להיות (אני מאלה שאוהבים לשחק ב"כאילו"), אין לי סיבה להפסיק. ביום שיגמרו הסיפורים, ואני אסתפק ב"להיות אני", אני מניח שהאש תרגע.

 

[Sabre Runner]

[[אפקט פלאשבק]] "טולולו! טולולו!"

הייתי בן 13 בערך. כיתה ז' או ח', אני לא זוכר בדיוק. האח הגדול שלי (לא זה, זה שאחריו) הביא לי לקרוא העתקים של משחק שהוא היה קורא באינטרנט. היה ידוע לי שאחי הגדול הקודם (כן זה) משחק משחקי תפקידים כבר הרבה זמן אבל מכל הטעימות שאני קיבלתי מזה, לא ממש הבנתי הרבה (היינו משחקים בלי כלום כשמפת השטח בדרך כלל הייתה נחפרת בתוך ערמת כותנה). עד שקראתי את התסכיתים. סופר שם על מאבק אדירים בין ה-Munchkins ל-Roleplayers כשלכל אחד היו סימנים מוסכמים ומשקה מוסכם (ה-Munckins - רק Mountain Dew, ה-Roleplayers, רק Dr. Pepper). קראתי על חלליות מבבילון 5 בשילוב עם האנטרפרייז מתקיפים את כוכב המוות, על אנשי מערות בחלל, ירידות ללא הפסקה על קירק ושאטנר, וכל זה היה נורא נורא מצחיק. כמעט ולא עברה הודעה שקראתי שלא התפקעתי מצחוק. אמרתי לעצמי: אני חייב להיות חלק מזה. לקחתי מאח שלי (לא זה, ההוא) את הכתובת של האתר, קראתי מההתחלה (את כל ה-1000 ומשהו הודעות של השנה ומשהו שקדמה לי) והכנסתי את הדמות שלי (דמות שממנה צמח ה-Sabre Runner), אביר ג'דיי מופרע בעל חרב-אור שלא תמיד משתפת פעולה שכמעט מיד מצא חבר בגרוק, איש המערות המתוחכם ורב-התושייה, והצטרף לשורות ה-Roleplayers במאבקם הצודק ב-Munchkins. המשחק הזה נמשך כמה שנים והיה מלא עד להתפקע בהומור ואווירה טובה (קראו לאחת הדמויות Dethen Despair, לקח לי קצת זמן אבל הבנתי) למרות שלחלק מהשחקנים שם לא היה הרבה מזל בחיים האמיתיים (לפחות שניים עזבו בגלל מחויבויות, אחד בגלל סרטן ואחת בגלל שאחותה נהרגה בתאונת דרכים). במהלך אותו משחק, שנמשך עד שרוב השחקנים הטובים עזבו ונשארו רק כמה טרולים, שיחקתי משחקים אחרים באתר WebRPG שנסגר לא מזמן. ביניהם, משחק מבוסס מסע בין כוכבים, אחד של מד"ב קשה בכדור דייסון, MiB - Canadian Division, Otaku High School, מספר משחקי מרוצללים, כמה של סופר-גיבורים וכמובן Troubled Moon הזכור לטוב. במהלך אותו זמן המצאתי את רוב הדמויות היותר טובות שלי שחלקם (דורוס, להב ואיריס רצי הצללים, החייזרים ולורם וויטאליס, לייטר ופייר השוטרים העל-אנושיים ולבסוף ה-Sabre Runner) עוד המשכתי לפתח ולהעמיק. אפשר להגיד שנכנסתי לזה כדי לפרוק את המוח שלי מכל הרעיונות שכל הזמן מצטברים בו וזה כנראה למה אני ממשיך. אני עדיין מעדיף משחקים ברשת, בכתיבה ובחופשיטה על פני שיטה מורכבת ופנים מול פנים כנראה בגלל שאני יותר 'כותב' מאשר 'שחקן' (אני לא יודע לכמה מכם יש יותר מ-30 סיפורים במגרה ועוד אלפי רעיונות מחכים). אני אמשיך לשחק כל עוד אני אהנה מזה ולא נראה לי שזה הולך להפסיק בזמן הקרוב. אם רק הייתי יודע לצייר משהו יותר מתוחכם מדמות מקלות, הייתי כותב קומיקס אבל בינתיים אני אצטרך לפרוק את הדמיון המתפרע למשחקי תפקידים או סיפורים.

 

[Dror Bar]

הכל התחיל...

לפני כמה שנים ( 2-3) עדיין הייתי ילד( צעיר לפחות), ובאתר של ערוץ הילדים היה פינה שמישהו סיפר כל כמה שבועות על מבוכים ודרקונים. לאחר מכן חבר שלי סיפר שהוא משחק מבוכים ודרקונים אז לקחתי את הטלפון של השה"מ ויצרנו קשר והתחלתי לשחק.

 

[The Evil Rabbit]

לא! רק אל תזכיר את התועבה ההיא!

היא עשתה רק דב אחד טוב: קירבה אנשים לתחום. חוץ מזה, מי שכתב אותה היה חסר דמיון, יצירתיות, ואפילו הבנה בחוקי של מו"ד. (הוא כתב על מו"ד, ולא על מ"ת בכלל. חוץ מזה שהוא הביא את המידע בתור מידע מדויק.)

 

[NacroMittler]

חחח אני חושב שהוא קורא פה

בכל מקרה, הוא כבר אמר שהוא לא גאה בפינה הזו ושזה היה לפני הרבה זמן.

 

[snift]

ספרים, ספרים ועוד ספרים.

"אם זה כתוב, אני קורא את זה". זה המוטו שלי כבר שנים. בכיתה ז', חבר לספסל הלימודים (מישהו למד על ספסלים בשלושים השנים האחרונות? תמיד היו כסאות, מקסימום 2 כסאות שמחוברים לשולחן..) הביא איתו את הספר לשחקן מהדורה 2, ומאחר והוא היה כתוב, אני קראתי. הוא גם הריץ משחק, אז הצטרפתי, מה עוד יש לעשות בימי שני בערב בפנימיה.. וזה היה מגניב. היו מעט מאוד פגישות לאותה חבורה, בעיקר בגלל שהשה"מ היה ממש משעמם. במשך זמן מה עזבתי את זה ואז נזכרתי שזה היה כיף, אז הדלקתי מספר חברים שלי גם כן והקמנו קבוצה חדשה. קבוצה שרדה מתחילת כיתה ח' ועד לסיום כיתה י"ב. הגענו למעלת אלים 3 פעמים, כל פעם פשוט שינינו את העולם כך שמי שמגיע לדרגת אל פשוט "עובר" כדמות בדרגה ראשונה לעולם של האלים וחוזר חלילה. בצבא פגשתי את וראדין, מי שהינו ה-GM הנוכחי שלי. התחברנו די מהר ואנו משחקים די רצוף מאז (10 שנים). היתה קבוצה אחת שהתחילה לפני כ- 6 שנים שהמשיכה בערך 3 שנים ואחריה היתה קבוצת הפריפורם עם ניהאו, דרגורן ועם הבלחה של דני שההחזיקה מעמד (הקבוצה, לא ההבלחה) כ- שנתיים.

 

[BluePrint]

זו היתה כפיה מרצון.

בכיתה ג', בן כיתה קיבל את הקופסא האדומה של "מו"ד צבעוני" כמתנה ליום ההולדת, ושאל אותי ועוד שניים אם נרצה לשחק איתו. שחקנים באו, שחקנים הלכו, אבל הקבוצה המקורית נשארה עד כיתה י' בערך, אז פשוט התפזרנו ללא הכרזה רשמית, ואני פניתי לעודד חברים אחרים בכיוון, והצלחתי חלקית. מאז נשארתי עם הראש בכיוון אבל ללא חבורה, ואולי טוב שכך, כיוון שהצטרפות לפורום זה שינתה את כל השקפתי על משחקי תפקידים, מה שבטח היה קשה יותר אם הייתי צריך להתמודד עם קבוצת שחקנים שחושבת אחרת.