איך נוצרו תורים?

[trilliane]

קרא באתר האקדמיה ללשון: תורים ותורות

המילה תּוֹר במשמעות 'זמן מיועד' מופיעה במגילת אסתר: "וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (ב, יב); "וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר… לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ" (ב, טו). במגילות מדבר יהודה מצאנו: "אל ידבר איש בתוכ דברי רעהו טרם יכלה אחיהו לדבר… האיש הנשאל ידבר בתרו" (סרך היחד), "על פיהו יבאו באי העדה איש בתרו. ולכל דבר אשר יהיה לכל האדם לדבר למבקר ידבר לכל ריב ומשפט" (מגילת ברית דמשק).
&nbsp
גם בימינו המילה תור מציינת זמן לקבלת דבר או לעשיית דבר שניתן לאנשים לפי סדר – כגון תור לקבלת שירות, תור לביצוע משימה (תורנות) או תור במשחק, וגם זמן שנקבע מראש – כגון ביקור אצל רופא. אנשים המחכים לקבלת שירות עומדים בתור. בשימוש זה המילה תור מציינת את שורת המחכים לתורם. מכאן גם 'תור ארוך' וכדומה. משמעות נוספת שקיבלה המילה תור בעת החדשה היא תקופה, כגון בצירוף 'תור הזהב' (בצירוף זה מהדהד הפסוק משיר השירים "תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ" שבו תורים הם תכשיט).
&nbsp
להמשך:
http://hebrew-academy.org.il/2012/07/05/תורים-ותורות/

 

[משכוכי]

תודה רבה! הסבר מרנין!

מודה לך מאד!

 

[down und]

המלה תור שמופיעה כאן בכתיב חסר, קרי תר

העלתה בי כמעין פלאש בק לילדותי של שלהי ה-60 ראשית ה-70 עת
גם עיתונים איזוטרים, שלא לדבר על ספרים ועתונים מכובדים יותר, הקפידו
על כללי כתיב חסר ומלא.
פעם השתמשו באמת הניקוד ההיא שמזכירה בשמה את הקיבוץ על זרמיו השונים,
כוונתי, כמובן, לקבץ (שנכתב בכתיב מלא קובוץ).
שנים שלא נתקלתי, גם לא בספרים מנוקדים לילדים, באות המנוקדת בקובוץ.
אגב, בסרטון החמוד של all together now של חיפושיות הקצב מופיעה המלה
כולם כשהיא כתובה בעצם כלם (כחלק מהמשפט עכשיו כלם ביחד).

https://www.youtube.com/watch?v=sPSOJUS5vss

השאלה שאני שואל היא, מעבר לחיפוש בתנ"ך, כיצד יודעים אם מותר בכלל לכתוב
מלה בכתיב חסר (כלומר במקום שורוק קובוץ ובמקום חולם מלא חולם חסר)?
מהם הכללים, אם יש בכלל, כאלו?

 

[trilliane]

לא הבנתי בדיוק מה השאלה... לא מקובל לכתוב כיום בכתיב חסר

שאינו מנוקד, למעט שמות פרטיים למיניהם או מילים שבהן הכתיב המלא (עפ"י כלל האקדמיה ללשון) לא קנה לו אחיזה בציבור. אני יכולה להפנות אותך לכללי הכתיב המלא של האקדמיה ללשון:
http://hebrew-academy.org.il/topic/hahlatot/missingvocalizationspelling/

 

[down und]

התכוונתי האם יש מקרים

שבהם אסור לכתוב, גם כשזה בלי ניקוד (כלומר כן כתיב מלא)
שורוק או חולם וחייבים קובוץ/חולם_חסר.

כמו שלמשל אסור בבניין התפעל להוסיף יו"ד בין ה-ה"א לת"ו.
אסור לכתוב היתלבשתי או היתקלח וכו'.

מכאן אני שואל האם יש כללי אצבע כלשהם למקרים שבהם חייבים כתיב חסר
גם לתנועות ה-U וה-O בעברית, קרי חייבים קובוץ וחולם חסר גם בכתיב חסר.

 

[trilliane]

כלומר מתי לא מוסיפים אימות קריאה (וי"ו ויו"ד) בכתיב המלא?

כן, יש כללים, אלה כללי הכתיב המלא (שעברו רענון בקיץ האחרון) ואתה מוזמן לקרוא אותם בקישור שצירפתי.

 

[down und]

בקיצור, הוציאו להורג את הקובוץ...

 

[trilliane]

לא הוציאו להורג אף סימן ניקוד, אתה מערבב כאן בין שיטות הכתיב

בכתיב המנוקד ממשיכים להשתמש בקובוץ כפי שהשתמשו גם בעבר; בכתיב המלא (והלא מנוקד) בלאו הכי אין סימני ניקוד, ומכאן שגם אין קובוץ... משתמשים בוי"ו בכתיב המלא בכל תנועות U וכמעט בכל תנועות O (כל חולם חסר וכמעט כל קמץ קטן, לא כולל מילים שבהן כבר יש שם אל"ף).

 

[down und]

התכוונתי שבכתיב המלא חסר הניקוד

כמו שכן השאירו את החיריק החסר (בכל מקרה של חיריק לפני אות בשווא נח, בעיקר
בניין התפעל, אבל לא רק) וכמו שכן השאירו את החולם החסר גם במקרים של כתיב
מלא ולא מנוקד את הקובוץ לא השאירו.

תוכלי לתת לי ולו דוגמא אחת של מלה שגם לפי כתיב מלא אסור לכתוב את ה-ו"ו
של השורוק וחייבים להשאיר אותה בקובוץ? לא. לכן מבחינה מסויימת זה כן "הוצאה
להורג" של אמת הניקדו הזו. וחבל.

 

[trilliane]

לא השאירו אף סימן ניקוד בכתיב שאינו מנוקד... הסימנים אינם שם

אכן לא מוסיפים יו"ד בכל תנועת i (אם כי רבים כן מוסיפים גם כשלא צריך, ונראה שזו המגמה... בכללים המעודכנים נוספו יו"דים שלא היו בכללים הקודמים) אבל השימוש בוי"ו בכל צליל U כמו גם בצליל O (וכן בכל חולם חסר, לא יודעת למה אתה חושב שלא) הוא ותיק מאוד. למעשה המקרה היחיד שלא נוספה וי"ו לתנועת O הייתה לקמץ קטן מקורי, וזה כלל שהציבור (כולל מו"לים) ממילא לא עמד בו ולכן הוא שונה בעדכון האחרון (ועם יד על הלב, אפילו אני כתבתי "אופנה" ולא "אפנה").
&nbsp
אין לי מושג על מה ולמה "חבל"; אתה לא חייב לציית לכללים, לא יבוא שוטר. אם בא לך, אתה יכול לכתוב "אגדה" במקום "אגודה", "סכר" במקום "סוכר", "מקבל" במקום "מקובל", "הרכב" במקום "הורכב", "אדמה" במקום "אדומה" וכו', אבל ייתכן שגם פחות יבינו אותך. הבחירה בידיך.

 

[down und]

אפרופו, מדוע זה kulam ולא kolam?

הרי זה בא מלשון כל האנשים. לכן, ההגיון שלי אומר שצריך היה לומר כולם בחולם
חסר או מלא אבל לא בשורוק/קובוץ.

 

[אבל השם שרציתי תפו]

הקובוץ במילה כל הונמך לחולם בגלל הטעם

כמו למשל בדוב-דובים

 

[down und]

לא הבנתי

אשמח להסבר קצרצר, תודה.

 

[אבל השם שרציתי תפו]

התנועה המקורית היא קובוץ

כל נהגה בעבר kul* בדומה לערבית. בשלב מסויים בשפה העברית תנועה גבוהה כגון קובוץ וחיריק הונמכה בעקבות הטעם לחולם וצירה בהתאמה, כך למשל:
&nbsp
חֵץ> חִצִּים
&nbsp
דׂב> דֻבִּים
&nbsp
התנועה הלא מוטעמת היא המקורית ואילו המוטעמת היא זו שהשתנתה.

 

[trilliane]

הרחבה ודוגמאות נוספות

חולם חסר בצורת היסוד ש"הופך" לקובוץ בנטייה שאחריו דגש חזק משלים (למעשה הפוך, מבחינה דיאכרונית) מאפיין משקלים מסוימים ובעיקר את גזרת הכפולים (ע"ע). גם הדגש (חזק, משלים) לא מופיע בסוף מילה אלא רק אם ההברה סגורה.

כ-ל-ל: כֹּל, כֻּלָּם
ח-ק-ק: חֹק, חֻקִּים
ת-פ-ף: תֹּף, תֻּפִּים
ע-ז-ז: עֹז, עֻזּוֹ
ע-ל-ל: עֹל, עֻלּוֹ
ת-מ-ם: תֹּם, תֻּמִּים (אורים ותומים)

כמו כן יש משקלים שבהם זה קורה, למשל משקל קָטֹל שמשמש לשמות תואר, בעיקר צבעים:
צָהֹב, צְהֻבָּה, צְהֻבִּים
עָמֹק, עֲמֻקָּה, עֲמֻקִּים

וכך גם:
אַלְמֹג, אֲלְמֻגִּים
קַרְדֹּם, קַרְדֻּמִּים, קַרְדֻּמּוֹת

ובקיצור, בכל המקרים שבהם תנועת O "הופכת" ל-U (חולם חסר >> קובוץ).

אגב, גם לפי הכללים הקודמים של הכתיב המלא, אם יש וי"ו או יו"ד שנוספת (לפי הכללים) לצורת היסוד של המילה, היא תמשיך בנטייה (כל עוד היא תתאים) ולכן גם מילים שמנוקדות בחולם חסר (כלומר הן ייכתבו בוי"ו ללא ניקוד) והוא הופך לקמץ קטן (ולא לקובוץ) בכל מקרה ייכתבו בוי"ו, אף שבעבר קמץ קטן (מקורי) לא נכתב בוי"ו.

כלומר:
חוק >> חוקים (חֹק, חֻקִּים)
חומר >> חומרים (חֹמֶר, חֳמָרִים)

וממילא רוב הקובוץ (במשקלי שמות העצם) מופיע בנטייה.

 

[down und]

אבל מדוע התרחשה הנמכה זו של התנועה?

יותר קל להגיד chetzim מאשר chitzim?

אגב, זה לא קורה בכל המלים. למשל המלה מלים. הרי אומרים milim ולא melim
וגם שם ההטעמה היא על ההברה האחרונה.
כנ"ל אומרים שירים ולא שרים (sherim).

אז מה הסיבה שזה כן קרה בחלק מהמלים?

 

[trilliane]

עד כמה שאני זוכרת זו דווקא "הגדלה" של התנועה ולא הנמכה

והדוגמה שנתת לא רלוונטית; ראשית, כי הנמכת/הגדלת התנועה התרחשה בצורת היסוד ולא בנטייה, כלומר לכאורה היינו צריכים לומר *מֵלה >> מִלִּים (כמו חֵץ >> חִצִּים או עז >> עיזים), הפוך משכתבת.
&nbsp
שנית, שים לב שהטעם לא זז, הוא מלכתחילה היה בלמ"ד ולא במ"ם. בקיצור, במילה מִלָּה יש מלכתחילה תנועה קטנה סגורה ולא מוטעמת (החיריק במ"ם) ואין סיבה שתשתנה.
&nbsp
לגבי "שיר", מדובר ביו"ד שורשית, וזה חיריק מלא, ותנועות מלאות נשמרות בנטייה.
שיר >> שירים
חוף >> חופים

 

[אבל השם שרציתי תפו]

השאלה היא כזו

מדוע אנו לא הוגים *חִץ* (בחיריק) כפי שהוגים את המילה שיר?
&nbsp
אני סבור שהטעם יוצר השתהות מסויימת שעלולה להישמע *חיץ* כאילו יש תנועה ארוכה/ יו"ד שורשית במילה ולא כן. הדבר נובע מהיות התנועות i ו u קרובות לעיצורים יו"ד ווא"ו בהתאמה. לכן חל השימוש בתנועה ממוצעת כגון הצירה הקרוב לתנועת חיריק אך עיכוב בעקבות הטעם לא מותיר מקום לספק אם התנועה ארוכה או שמא היו"ד שורשית במילה הנתונה. מצד זה התנועות e ו o קרובות בתכונתן לתנועות הפתח.

 

[אבל השם שרציתי תפו]

שורש תו"ר

מציין קביעת זמן ו/או קביעת מקום להתחלת דבר מה.
&nbsp
כך גם העוף תור שבברית בין הבתרים מסמל את הדור הרביעי שייגאל משיעבוד מצרים שלא בותר ולפיכך יחזור לנחלת אבותיו- הרי שמו מרמז על קביעת הזמן לפדות בני ישראל ועל זה נרמז בשיר השירים: "עת הזמיר הגיע קול התור נשמע בארצנו".
&nbsp
נתח נכבד מהיקרויות הפועל תר לצורותיו מדברות על האנשים התרים את הארץ לפני כניסתם (חטא המרגלים- דור התור) ומטרתם היתה לקבוע את מקום הכניסה אל הארץ.
&nbsp