אפשר לתת לילד
שמציק את הבמה להיות" אחראי" על הרעש והסדר בכיתה. ברגע שתתני לו שליטה שכזו הוא ירגיש כבעל אחריות ויסיט את תשומת הלב שלו להתעסק במטלה במקום בדברים שגרמו לו להפריע. האינטראקציה בין אדם וסביבה היא אספקט מכריע שיכול לקבוע את ההצלחה והכישלון של התלמיד. מורה אגוצנטרי שמשבית דיון פורה ע"י מילים כגון: "אמרתי לך", גורם לילד לכעוס ואז הילד עושה דווקא ומפריע בשיעור, דבר שנובע מתוך עלבון. באם המורה ייתן בזמן דיון בכיתה חופש לתלמידים להביע את דעתם ולא יעצור אותם התלמידים יחושו תחושה של יצירתיות. אפשר לחלק את את ה"מפריעים" לתוך קבוצות עבודה שרמת התלמידים שווה בה- התלמיד המפריע משתתף, משקף את פרשנותו, משמש עוזר ונעזר, מדריך ומודרך. הכוחות הפועלים על היחיד מועצמים, העצמה שמאפשרת לו עבודה נמרצת יותר על זהותו המקצועית ומעלה את ערכו העצמי. יש לו אפשרות להתנסות ביחסים חברתיים עם הזולת כבמעבדה לקראת החיים מחוץ לקבוצה. הוא יכול לבטא כעס, לתרגל אסרטיביות, ללמוד לתפקד באופן שונה. וכשיחזרו לעבוד ככיתה אחת גדולה, רמת האגרסיה שלו תרד, כי יהיה לו רצון לביטוי האישי שלו. ילד שמפריע באופן סיסטמאתי, יכול להיות שהחומר הנלמד לא מעניין אותו, אולי צריך לשבת איתו לשיחה ולשאול אותו מה מעניין אותו כדי לעזור לו בלמידת החומר בדרך הטובה והמעניינת שלו. גרימת עניין משפיע מעורר וממריץ את הלמידה, ומסייע להבנה מעמיקה יותר של החומר. יש ילדים שמפריעים בגלל חשש מכישלון ואי הצלחה חוזר ונשנה מהעבר. או תנאים סוציואקונומים נמוכים שגורמים לילד להיות מתוך חובה והכרח במסגרת הלימודים (כפייה). קשיים בשפה (למהגרים). יש פה מכלול של אספקטים שצריך לבחון אותם. נ.ב ילדים שהם שטינקרים לרוב סובלים מדימוי עצמי נמוך, ובכך שהם "מתחבבים" על המורה בהלשנה, הם מעלים את הערך העצמי שלהם.
