יקירה,
אני חושבת שבכל גיל קשה לגלות פתאום שאת חולה.. שקשה לך.. שבלי משככי כאבים את לא מסוגלת לשומדבר ועם המשככים את זומבי.
לוקח זמן להכיר את הגוף שלנו, את המסוגלויות שלו, בנוגע לתרופות, לשעות שינה, ליכולת שלך לעבוד ולעשות דברים.. לוקח זמן עד שמוצאים את מה שעוזר לנו, גם מבחינה תרופתית (על כל אחד משפיעות התרופות באופן אחר, כי כולנו אנשים שונים, סך הכל), גם מבחינת מזון (יש כאלה שסוגי מזון שונים מפריעים להם או עוזרים להם, הכל עניין שלניסוי וטעיה), גם מבחינת שעות ערות ושינה (את תגלי שהגוף שלך צריך יותר שעות שינה מגופה של בת 19 ממוצעת ושהדברים הכי קטנים "מפילים" אותך בקלות) ובכלל, בכל תחום ותחום של החיים.
לא יודעת אם יותר קל לגלות את זה בגיל 19, או לחלות בזה מגיל 10 (כמוני) או שזה ייפול עלייך באמצע החיים, כמו רבות אחרות פה, שכבר נמצאות ממש באמצע החיים, באמצע הקריירה והחלומות, ופתאום, ביום בהיר אחד הכל משתנה..
מבחינתי, העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך היא לקחת את הזמן, ללמוד להכיר את הגוף שלך, מה הוא צריך, מה הוא רוצה. לא להכריח את עצמך לצעוד בקצב של כולם אלא ללמד את עצמך לצעוד בקצב שלך, צעד. מנוחה. צעד. מנוחה.
אם את למשל סטודנטית, נסי לקחת קורסים דרך האוניברסיטה הפתוחה, ללמוד מהבית, שיעורים מקוונים. איכשהו נראה לי שעם מחשב נייד במיטה יותר קל לשמוע שיעורים.
או שתנסי לפזר את שנות הלימוד קצת יותר.. יש כאלה שגם זה עוזר להם.
מכל מקום, ברוכה הבאה בצל קורתנו. אוטוטו פסח ואנחנו מחסלות חמץ, לכן יש מלא מלא עוגיות ועוגות מכל הסוגים והמינים, ויש גם פסטה מבושלת על השיש, אם תרצי, ולשם שינוי יש גם בירה קרה במקרר (בירה זה חמץ) וויסקי.
אבל יש גם את משקאות רגילים, כמו תה צמחים ושוקו עם מרשמלו
(שזה סוג השוקו הכי הכי שיש), ואת מוזמנת להתרווח לך בסלון שלנו - יש מבחר רהיטים להתפרקד עליהם בנחת (כן, גם הלייזי בוי שלי. אבל אל תתני לחיה לשבת עליו. היא מסרבת להכיר בו כמשהו כיף לשבת עליו).
ו.. ברוכה הבאה!
