אלמונית גלויה
New member
איך מתמודדים?
היי הורים יקרים, לא הייתי כאן המון זמן בגלל הצבא- עבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה.
אני בת 19, משק"ית ת"ש- זאת מי שעוזרת לחיילים להתמודד עם מצבים בריאותיים\כלכליים\סוציאליים חריגים בבית. אני מאומצת, אמא שלי חד הורית והיא כל העולם בשבילי. אני אוהבת אותה כ"כ והיחסים בנינו מדהימים. לפעמים יש ירידות, אבל זה חלק מהחיים. התמודדנו עם המון דברים קשים ביחד, היא הרימה אותי כשנפלתי(תאורטית, כמובן) כשילדים בכיתה ז' אמרו עלי ש"קנו אותך בחנות" ו"אמא שלך היא האמא החורגת שלך, לא האמיתית". כן, ילדים זה עם רע. התגברנו והקשר בנינו חזק ובאמת שהיא מודל לחיקוי, מודל הערצה בשבילי.
פתאום נחתה עלי תקופה נורא קשה וכל הדברים הרעים קורים בבת אחת. ממי שתפקידה הוא לעזור ולייעץ ולגרום לחיילים לעמוד על הרגליים, הפכתי לאחת כזאת שצריכה עזרה ומאוד קשה לי. אמא שלי כבר לא צעירה, אמנם בנפשה היא בת 20 אבל הגיל עושה את שלו- היא עברה CVA, סובלת מדלקת פרקים ועוד כל מיני בעיות רפואיות שונות ומשונות שקשה לי לזכור את שמן. תמיד היא הייתה חזקה והתגברה איכשהו על הכל, אבל השיא היה כשלפני כמה ימים היא התאשפזה בבית חולים(ועדיין מאושפזת), ולראות אותה כל כך חלשה ופגיעה זה שובר אותי מבפנים. אמא שלי, מי שתמיד נראתה לי הכי חזקה ושכל העולם קטן עליה- שוכבת לה במיטה ומחכה שהאחות תבוא כדי לעזור לה להזיז את הכרית... אני מבקרת אותה כל יום, עוזרת לה בהכל, מדברת איתה, מתייעצת איתה, מצחיקה אותה. אבל בערב אני חוזרת אל בית ריק(בת יחידה) והלבד הזה הורס אותי. כל החברות שלי בצבא. ברור שכולם מתקשרים ודואגים והמשפחה עוזרת ותומכת, אבל כולם גרים רחוק ואין לי אוטו ואפשרות להתנייד וגם כולם עובדים אז רק בסופ"שים אני אוכל לבוא אליהם. ורוצים לקחת אותה לשיקום, משהו עם פיזותרפיה וריפוי במים, שמאוד יעזור לה אבל זה אומר שאני אהיה בערך חודש לבד בבית ואני מפחדת, הכי מפחדת בעולם. המחשבות האלה לא יוצאות לי מהראש.
בנוסף לכל זה, אני והחבר(יותר נכון- אקס) נפרדנו אחרי שנתיים וחצי ביחד. אנחנו כבר חודשיים פרודים אבל פתאום הלבד הזה מכה בי ואני מתגעגעת אליו מאוד אבל מצד שני, מפחדת שזה אולי רק כי אני צריכה שיהיה מישהו איתי עכשיו. הרי לפני שאמא נכנסה לבית חולים, הגעגוע לא בער בי בצורה כזאת קשה.
אני משאירה בלילות את הטלוויזיה דולקת רק כדי שיהיה רעש בבית. אני יוצאת לטיולים עם הכלבה במשך שעה וחצי, רק כדי לברוח מהבית ולא להשאר לבד. אין לי חשק לשמוע מוזיקה, אני בקושי אוכלת. אני יודעת שזאת תקופה שתחזק אותי, אבל עד אז... איך אני אמורה להתמודד?
היי הורים יקרים, לא הייתי כאן המון זמן בגלל הצבא- עבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה.
אני בת 19, משק"ית ת"ש- זאת מי שעוזרת לחיילים להתמודד עם מצבים בריאותיים\כלכליים\סוציאליים חריגים בבית. אני מאומצת, אמא שלי חד הורית והיא כל העולם בשבילי. אני אוהבת אותה כ"כ והיחסים בנינו מדהימים. לפעמים יש ירידות, אבל זה חלק מהחיים. התמודדנו עם המון דברים קשים ביחד, היא הרימה אותי כשנפלתי(תאורטית, כמובן) כשילדים בכיתה ז' אמרו עלי ש"קנו אותך בחנות" ו"אמא שלך היא האמא החורגת שלך, לא האמיתית". כן, ילדים זה עם רע. התגברנו והקשר בנינו חזק ובאמת שהיא מודל לחיקוי, מודל הערצה בשבילי.
פתאום נחתה עלי תקופה נורא קשה וכל הדברים הרעים קורים בבת אחת. ממי שתפקידה הוא לעזור ולייעץ ולגרום לחיילים לעמוד על הרגליים, הפכתי לאחת כזאת שצריכה עזרה ומאוד קשה לי. אמא שלי כבר לא צעירה, אמנם בנפשה היא בת 20 אבל הגיל עושה את שלו- היא עברה CVA, סובלת מדלקת פרקים ועוד כל מיני בעיות רפואיות שונות ומשונות שקשה לי לזכור את שמן. תמיד היא הייתה חזקה והתגברה איכשהו על הכל, אבל השיא היה כשלפני כמה ימים היא התאשפזה בבית חולים(ועדיין מאושפזת), ולראות אותה כל כך חלשה ופגיעה זה שובר אותי מבפנים. אמא שלי, מי שתמיד נראתה לי הכי חזקה ושכל העולם קטן עליה- שוכבת לה במיטה ומחכה שהאחות תבוא כדי לעזור לה להזיז את הכרית... אני מבקרת אותה כל יום, עוזרת לה בהכל, מדברת איתה, מתייעצת איתה, מצחיקה אותה. אבל בערב אני חוזרת אל בית ריק(בת יחידה) והלבד הזה הורס אותי. כל החברות שלי בצבא. ברור שכולם מתקשרים ודואגים והמשפחה עוזרת ותומכת, אבל כולם גרים רחוק ואין לי אוטו ואפשרות להתנייד וגם כולם עובדים אז רק בסופ"שים אני אוכל לבוא אליהם. ורוצים לקחת אותה לשיקום, משהו עם פיזותרפיה וריפוי במים, שמאוד יעזור לה אבל זה אומר שאני אהיה בערך חודש לבד בבית ואני מפחדת, הכי מפחדת בעולם. המחשבות האלה לא יוצאות לי מהראש.
בנוסף לכל זה, אני והחבר(יותר נכון- אקס) נפרדנו אחרי שנתיים וחצי ביחד. אנחנו כבר חודשיים פרודים אבל פתאום הלבד הזה מכה בי ואני מתגעגעת אליו מאוד אבל מצד שני, מפחדת שזה אולי רק כי אני צריכה שיהיה מישהו איתי עכשיו. הרי לפני שאמא נכנסה לבית חולים, הגעגוע לא בער בי בצורה כזאת קשה.
אני משאירה בלילות את הטלוויזיה דולקת רק כדי שיהיה רעש בבית. אני יוצאת לטיולים עם הכלבה במשך שעה וחצי, רק כדי לברוח מהבית ולא להשאר לבד. אין לי חשק לשמוע מוזיקה, אני בקושי אוכלת. אני יודעת שזאת תקופה שתחזק אותי, אבל עד אז... איך אני אמורה להתמודד?
