איך מתחילים בלי לסיים.
היי. שמי לי אור. משוחררת שבועיים, אבל את המספר 6179197 כנראה שאזכור גם באמצע הלילה, גם עוד עשרים שנה. יש גם כמה מספרי מירס, תדרים ושמות שבטח לא יימחקו עד אחרי הטיול להודו. הייתי סמב"צית, בהתחלה בחטיבה מרחבית ואז כמעט שנה בחמ"ל גדודי. התאהבתי בגדוד- בחיים שם, בגזרה, בצורת העבודה, אבל יותר מכל- באנשים. דווקא גדוד חי"ר, מה שקוראים "הצבא הגדול", גרם לי להאמין שצה"ל מסוגל. דווקא החיילים שטחנו כל היום בט"ש במחסומים וסביב היישובים גרמו לי להעריץ את מה שהלוחמים עושים. את היכולת לקום יום אחרי יום לאותן משימות משביזות, שוחקות, ובכל זאת להוריד תוך שנייה מחבל שהגיע למחסום והתחיל לירות כמו משוגע. לצאת למעצר בלילה ולהביא את המבוקשים שלהם, לחזור ב-5 ולקום שוב ב-7. לשמוע ירי, לפרוק ולהשיב אש, גם אם זה באמצע מחנה פליטים ולא רואים ממטר. בזכותם הייתי מאושרת- מהסיפורים, מהצחוקים, ומהידיעה שגם אם להיות חמ"ליסט זה לא קל, להיות לוחם זה קשה פי אלף. חייתי הרבה יותר מה-12 שעות של המשמרת כל יום. הייתי נשארת ערה עד שהם היו חוזרים מהמבצעים שהיו כמעט כל לילה, ואז בעצמי לא נרדמת אחרי שהם בטח כבר נפלו על המיטות במוצב. אירוע ירי על ציר היה מתכון בדוק בשבילי לנדודי שינה של כמה שעות. גם אבן שפצעה חייל בהפס"ד. אתם יודעים מה זה לזכור פרצוף של מישהו, ותוך שנייה לא להיות מסוגל לדמיין אותו בלי עין מדממת? האמת היא שלא רציתי להשתחרר. רציתי לנסות לפרק את כל זה בסביבה של אנשים שחיים את זה. בבית יש לי חברים ג'ובניקים. הם דואגים, מקשיבים, אבל לא באמת מבינים. לא באשמתם. גם ככה לא ממש ידעתי איך להתחיל לדבר על זה. אז לא דיברתי, עד שזה הגיע למצב די גרוע. אם יש ביניכם אקס-לוחמים, יכול להיות שהם חושבים, "מה היא יודעת בכלל". אבל מה שבטוח הוא שהם מבינים. יש דברים שנשארים מאחור, ויש דברים שנושפים לך בעורף. אז ללוחמים לשעבר שביניכם, שאלה כנה- איך אתם מפרקים את זה כשזה מאחוריכם, אבל לא לגמרי עוזב?
היי. שמי לי אור. משוחררת שבועיים, אבל את המספר 6179197 כנראה שאזכור גם באמצע הלילה, גם עוד עשרים שנה. יש גם כמה מספרי מירס, תדרים ושמות שבטח לא יימחקו עד אחרי הטיול להודו. הייתי סמב"צית, בהתחלה בחטיבה מרחבית ואז כמעט שנה בחמ"ל גדודי. התאהבתי בגדוד- בחיים שם, בגזרה, בצורת העבודה, אבל יותר מכל- באנשים. דווקא גדוד חי"ר, מה שקוראים "הצבא הגדול", גרם לי להאמין שצה"ל מסוגל. דווקא החיילים שטחנו כל היום בט"ש במחסומים וסביב היישובים גרמו לי להעריץ את מה שהלוחמים עושים. את היכולת לקום יום אחרי יום לאותן משימות משביזות, שוחקות, ובכל זאת להוריד תוך שנייה מחבל שהגיע למחסום והתחיל לירות כמו משוגע. לצאת למעצר בלילה ולהביא את המבוקשים שלהם, לחזור ב-5 ולקום שוב ב-7. לשמוע ירי, לפרוק ולהשיב אש, גם אם זה באמצע מחנה פליטים ולא רואים ממטר. בזכותם הייתי מאושרת- מהסיפורים, מהצחוקים, ומהידיעה שגם אם להיות חמ"ליסט זה לא קל, להיות לוחם זה קשה פי אלף. חייתי הרבה יותר מה-12 שעות של המשמרת כל יום. הייתי נשארת ערה עד שהם היו חוזרים מהמבצעים שהיו כמעט כל לילה, ואז בעצמי לא נרדמת אחרי שהם בטח כבר נפלו על המיטות במוצב. אירוע ירי על ציר היה מתכון בדוק בשבילי לנדודי שינה של כמה שעות. גם אבן שפצעה חייל בהפס"ד. אתם יודעים מה זה לזכור פרצוף של מישהו, ותוך שנייה לא להיות מסוגל לדמיין אותו בלי עין מדממת? האמת היא שלא רציתי להשתחרר. רציתי לנסות לפרק את כל זה בסביבה של אנשים שחיים את זה. בבית יש לי חברים ג'ובניקים. הם דואגים, מקשיבים, אבל לא באמת מבינים. לא באשמתם. גם ככה לא ממש ידעתי איך להתחיל לדבר על זה. אז לא דיברתי, עד שזה הגיע למצב די גרוע. אם יש ביניכם אקס-לוחמים, יכול להיות שהם חושבים, "מה היא יודעת בכלל". אבל מה שבטוח הוא שהם מבינים. יש דברים שנשארים מאחור, ויש דברים שנושפים לך בעורף. אז ללוחמים לשעבר שביניכם, שאלה כנה- איך אתם מפרקים את זה כשזה מאחוריכם, אבל לא לגמרי עוזב?
