סוף יום
התחלתיו עם ביקור אצל מומחית הסוכרת שמלווה אותי. בשלב מסויים היא שואלת אותי - אז מה אתה רוצה? לא הכריחו אותך לבוא אליי? להגיד שהייתי קצת בהלם, מיותר לומר. אמרתי לה ל-מה את מתכוונת? די נוח לי להגיע אלייך אחת ל- 3 חודשים, לשוחח אתך על מצבי הביולוגי-דיאבטי, לבדוק תרופות חדשות.
עברתי לרופא המשפחה, שם קיבלתי סדרה של בדיקות עקב הדרדרות במצבי הגופני, שאינו קשור לסוכרת.
נחתי אצל מזכירת המרפאה, שהיא גם חברה אישית, שוחחנו על תרופות מסוגים שונים, ששנינו לוקחים.
הגעתי על ארבע הביתה, אחרי ביקור אצל הירקן שם קניתי שלושה מיני פטריות, כרובניצנים, אספרגוס - הכל אח"כ הוקפץ יחד עם בצל, שום, צילי גרוס, מלח, פלפל, שרימפס ג'מבו ופסטה.
ישנתי והגיעו הנכדות - הרבה אקשן, שתי הגדולות חסרות מנוחה לגמרי, שגעו את סבתא. נשארתי עם הקטנה, ששגעה אותי, אלא מה?! כאבים חזקים במרכז החזה, עייפות, ואחר כך ללא הפסקה זיוני מוח במהדורות החדשות השונות על משרד הרווחה ואימוץ על ידי משפחות להטב"קא, [לסביות, הומואים, טרנסים-יות, ביסקסואלים, קווירים, א-מיניים] עם כל הנציגים המשוישים והמטופחים של "מנהיגי הקהילה" בשם עצמם. כולם נשואים, לכולם כמה ילדים, כולם בעלי גב כלכלי חזק מאוד, שמאפשר להם גם להגר ברגע שירגישו נרדפים לגמרי. והם מדברים על הזכות וכו'.
כאן, בפורום, כבר הגבתי בארבע תגובות על התגובה המפגרת של אחד הראל סקעת, החי חיים נעימים, חסרי דאגה - מקסימום אולי הדוגמן שלו יעזוב אותו.. [ אל דאגה, אצל הומואים זה לוקח מהר לשכוח ממי שהיה ולשמוח במי שיהיה].