אני בזמנו נכנסתי להריון מגבר
שעימו עמדתי להתחתן, ועם התקדמות ההריון ראיתי עם מי אני הולכת לחיות, אז קמתי והלכתי. התגובה שלו - להעניש אותי - או בעצם את הילדה - שהוא מסרב לראות אותה עד היום (היא עוד מעט בת 11 שנה. מזונות = הוא משלם. לראות אותה - הוא מסרב, בטיעון המדהים "שהוא לא רוצה לגרום לי אושר על פני החיים האלה". אז ככה, אני כל פעם הגבתי בהתאם להבנה שלה. לדוגמא, כבר כתבתי את זה בעבר, אבל אחזור על זה שנית, בין השנים שנתיים עד חמש, התמקדנו בקלטות המבורכות, אני לא יודעת אם שמת לב, שרוב הקלטות, רוב הדמויות מילדותינו (שלגיה, כיפה אדומה, עמי ותמי), אלו הן דמויות שגדלו בחסר, אבל הן בכל זאת אהובות ומאושרות. וכך הסברתי לילדה שלמרות החסר של האב, אני וכולם אוהבים אותה. כשהיא גדלה קצת יותר, הסברתי לה, שיש לו את הבעיות שלו, והבעיות הן אצלו, היא כמו שהיא קסם של ילדה, שעובדה שלא רק אני ובני משפחתי וחבריי וחברותיי, וכנ"ל חברותיה, גם כל בני משפחתו אוהבים אותה, אז אם כל כך הרבה אוהבים אותה ורוצים בקרבתה, זה מראה שהבעיה לא יכולה להיות אצלה, אלא אצלו. משהו בו לא מפותח (זה ורסיה א'). לחיים חוקים משלהם, ראי תקדים דודו טופז והאמא של ילדו הראשון (שכחתי איך קוראים לו, אני זוכרת רק את עומר מבר ששת, ויהונתן מהאחרונה), לגדול פשוט שכחתי, והוא נולד מקשר מזדמן (כך הגדיר בזמנו טופז) את הקשר עם המאפרת מתי הלחמי. ותרא, הזמן עושה את שלו, ודודו טופז אדם מקסים, למד לקבל את הילד הזה, לאהוב אותו, ולהיות שם בשבילו. אז למדי, לא לאבד תקוה, כי האמונה היא מעל לכל, ומה שאנו מאמינים בו זה מה שאנו מקבלים. אז תשלחי אמונה לעולם, שהאבא הזה ירצה להיות החיקוי של דודו טופז באבהות, שאני מצדיעה ומפרגנת לו. ורד