את הילד שלי, החובש הקרבי הקשוח, שלפני שעה קיבל הודעה שחבר ילדות קרוב שלו,נהרג היום? ילד שבילה אצלי בבית שעות ,כשהיו בתיכון. מה אני יכולה לומר לו? ילד שלי, רק בן 20,כמה כאב היה בבכי שלך, הפעם אמא לא יכולה לעזור, רק לחבק ולבכות אתך.
רק לחבק ולבכות ביחד איתו. חיבוק וכתף הם מה שהוא צריך כרגע, ולגיטימציה לבכות. ביום ראשון הנורא בו נהרגו השריונרים בדרום ונחטף גלעד שביט הייתי במקומך רק לכמה רגעים. השריונר שלי הבין שהקצין ההרוג הוא חבר שהיה איתו בטירונות ויחד עברו את רב המסלול כולל הפיקודי. בדיעבד התברר כי מדובר במישהו אחר. אח"כ נמסר לו שאחד ההרוגים הוא פקוד שלו לשעבר. גם הודעה זו התבררה כשגויה. אבל לשמוע את הקול הנחנק שלו היה קשה מאד. אני רק יכולה לדמיין כמה קשה להיות במצבך. מותר לבן וגם לך לבכות. את לא צריכה להיות חזקה בשבילו, רק להיות שם בשבילו זה די. משתתפת בצערכם, עם הזדהות מיוחדת כחלק ממשפחת השיריון והחי"ר וכחלק ממשפחת צה"ל ועם ישראל.