איך ממשיכים?

[שחר1002]

איך ממשיכים?

ערב טוב הערב פעם ראשונה שנכנסתי לפורום כמה טוב לקרוא דברים אופטימים על התחדשות והתחלות. כאלמנה צעירה מאפה מתחילים?איך ממשיכים? כמילות השיר "אני חיה לי מיום ליום" פשוט קמה מארגנת את הילדים ומנסה להעביר את היום. אכן החיים חזקים ואני בוחרת בהם . חג שמח לכולם

 

[yamkachol]

ממשכים בדיוק כפי שאת ממשיכה.

חורקים שיניים, וממשיכים לעוד יום ועוד לילה. מנסים להיות כמה רגועים ושלווים, שמחים ועליזים עם הילדים (שהרי אנו עצובים וקשה לנו- אז שיהיו לנו גם רגעים של כייף והנאה). וכשהדמעות עולות ומציפות, משתפים אותם, בכאבנו, בגעגוענו, במילים שלהם, בשפה שמובנת להם. האובדן מכניס אותנו לעולם אחר. לכוכב לכת אחר. הקצב בו הרבה יותר איטי ממה שהיינו רגילים עד שהגענו אליו. משום שמדובר ב"כאב לב", כלמור , נפשנו מדממת, כואבת, זועקת לשמיים - אזי משך השיקום ארוך מאוד - ממשך השיקום שאנו היינו רגילים בד"כ עד כה. לפעמים עוזר לשמוע אלמנות , אלמנים אחרים - כיצד הם כואבים, כיצד הם מתמודדים , שעה אחרי שעה, יום אחרי יום. יש וזה נותן את ההבנה - שמה שאני חווה -חווים גם האחרים. לא מדובר על כך ש"אני לא מגיב בצורה נכונה". שמעתי גם מי שקבל הרגשה שהוא "מתחיל להשתגע" עם כל ההרגשות הנוראיות, והמחשבות הקשות והכואבות. כששמע שזה טבעי, ושכל אחד עובר משהוא דומה -זה עזר לו להירגע. לקבל את עצמו, במצב הזה. אנו מגיעים לפתע פתאום למקומות בנפש שלנו - שלא היינו שם מעולם. וכשאנחנו שם - זה איום ונורא, פתאום אין לנו שליטה על עצמנו. אין לנו שליטה על החיים שלנו. אין לנו שליטה על חיינו - שלפתע התפרקו לנו. אין לנו שליטה על עצמנו - שלפתע מוצאים את עינינו זולגות. לא נותר לנו - אלא ללמוד לחיות עם המצב החדש, ללמוד לחיות אחרת. זה קשה ואיום ונורא ואנו עושים זאת (כפי שתיארת זאת בשתפך אותנו.) "אוכלים חצץ" וממשיכים. שהרי בחירי לבנו, מה היו מאחלים לנו ? שיהיה לנו הכי טוב שניתן. שנהנה , כמה שניתן מהחיים , מהילדים - שהילדים ישמחו ויהיו אנשים טובים ושמחים. אם מתאים לך, אני ממליץ ללכת לסדנא להתמודדות באובדן - במידה ויש באזורך. (הלכתי לאחת שכזו בחיפה - וזהו הייתה חויה מאלפת. מחזקת מאוד) כמו גם ללכת לטיפול (אולי לעו"ס) - הלכתי (ועדין הולך) - והיא עזרה לי המון בהתחלה - לראות את דרך המלך. להבין מה קורה לי . להבין שישנם מצבים בחיים, שנשארים עם שאלות ללא תשובות. להבין שיש כאב, שלא עובר כמו כאב ראש, או יד, או רגל - כפי שהייתי רגיל עד כה. להבין שאני באמת עברתי אסון - ומובן וטבעי שאגיב כפי שמגיב. זה באמת קשה , איום ונורא. וזו תקופה. לא קצרה. אך כן תקופה, אם התחלה, ואמצע - זה מצב שמשתנה במהלך חיינו. זה דינמי - כפי שאנו דינמיים. השנה איננו כפי שהיינו לפני שנה. כדאי להזכיר , כל פעם ש"נופל עלינו "בום" ומרגישים - מתחת לקרשים - שזו ירידה לצורך עליה. החיים כעת הם עוד יותר - כמו גלגל. פעם אנו למטה, ופעם אנו למעלה. כשאני למטה, אני מזכיר לעצמי שזו תקופה. וכשאני למעלה, גם כן מזכיר לעצמי שזו תקופה - ולא להבהל שאח"כ שוב אמצע עצמי מתחת לקרשים... כעת נזכרתי, שבשנה הראשה, אנו בד"כ למטה, רוב הזמן. אח"כ יש יותר "למעלה". בשנים הבאות. אני מאמין שאם אהובך היה מסתכל עליך ועל ילדיכם, מלמעלה, היה מאוד גאה בכם. כל הכבוד לך על ההתמודדות. חגי

 

[שחר1002]

תודה

היי תודה על התגובה המעמיקה. החיים בהחלט תופסים מימד אחר ,לומדים להסתכל על החיים במבט שונה לגמרי כבר אין את מרוץ החיים בית,ילדים,בית חולים,טיפולים לא יום ולא ליילה. אני בהחלט משרה אוירה בבית לילדים שהחיים ממשיכים אבל אתה בטח יודע שהקושי הגדול הם שאתה לבד בערב שהילדים ישנים או ערב שישי והשבתות שכולם נוסעים ומבלים שה הקטע הכי קשה לי. יהיה בסדר עברו רק ארבע חודשים מפטירתו הכול עוד כול כל כך טרי אני מניחה שלזמן יש חשיבות בתהליך ההחלמה,לא סתם נכנסתי לפורום לקרוא ולהכיר אנשים שחוו אובדן כי רק מי שאיבד יכול להבין את הרגשות שלנו לא השכנה ולא החברה. שוב תודה וחג שמח

 

[אשד היחידה]

חגי יפה כתבת . הכתיבה שלך מצאה אותי ביום של

"מתחת לקרשים "כהגדרתך . סיימתי היום לתפור ללקוחה שימלה לליל הסדר והיא מאד מרוצה אחרכך הבנות שלי ואני ניקינו את המטבח היום .כעת הן יצאו עם חברים .ואני שמחה בשבילן .אך אני בדאון נוראי אין לי עם מי לחלוק ולא חשוב מה. עיני מלאות בדמעות של רחמים עצמיים עד שבקושי אני רואה את מקשי המקלדת ואני נאלצת לחזור ולתקן את טעויות ההדפסה. החברים מהתקופה הקודמת שהבטיחו שלא יעזבו אותי , עזבו ונעלמו, ואני מרגישה שאין לי מה להתחנן אליהם כי זה מביש להתחנן לתשומת לב מאנשים שלא יוזמים מרצונם קשרים. ואני צריכה חברים אחרים שמן הסתם לא קשורים לתקופה הקודמת. אך אני לא יודעת איך להתחיל זה מבאס ברמות שלא ידעתי. אני מעולם לא הייתי היוזמת במציאת חברה זה תמיד היה בעלי. הוא לא התבייש אבל בעיקר הוא חסר לי .4.1/2 חדשים אני מנסה לחיות בלי רגשי אשם על זה שאני חיה מתפרנסת או אפילו נהנית מסרטים , אוכל או כל דבר שגורם הנאה אפילו יצירה שתמיד גרמה לי להתרוממות הנפש היום מיסרת אותי. חשש שמאחורי כל רגע מחכה לי המוות. היום התקשרו חברה ל"מתנות" וביקשט את בעלי, הייתי כזאת ביץ' ונבחתי על הבחורה המסכנה הזו שרק ביצעה את עבודתה ואחר כך הרגשתי גועל נפש מעצמי. איך אפשר למצוא שקט נפשי וביטחון עצמי אחרי אובדן שכזה. לפעמים נדמה לי שזהו התגברתי ועכשיו נותר רק ללכת בתלם בלי רגשות מיותרים , ופתאום זה נופל עלי בבום. ואני חשה שאני מתפרקת. ויש את הרגעים כמו שאתה הגדרת מעל הקרשים או מתחתם . היו רגעים כאלה תמיד גם כשהייתי נשואה ולא אלמנה אך היה למי לספר להתחלק ולהתנחם. זהו בילבלתי לכם את המוח מספיק . תודה על המקום הזה שאפשר לקטר בו. לילה טוב.

 

[yamkachol]

היי אשד,

כתיבתך ריגשה אותי. כל כך מוכר וכל כך מובן. כמוך - כמונו. זה בכלל לא "בלבול מוח" - זה שיתוף, וגם בשביל זה אנו כאן. את מתמודדת וכל הכבוד לך.

 

[הים רגוע]

חיה מיום לים ...

זו הדרך , ואין לה קיצורים ..הווה והצורך לתפקד הם שנותנים כח להמשך, עצם הבחירה בחיים היא הדבר הנכון מבחינתי זו חצי דרך . עם הזמן ,וכל אחד בזמנו, נכנסים לשגרה...לאט לאט לומדים לחיות חיים שלמים עם כי זה מלווה אותי תמיד ,כמו נכות . ואני כאן בשבט הזה מבנים את העובר עלייך ותומכים זה בזה . ואט מוזמנת להצטרף לשתף להתמך ולתמוך .

טלי

 

[em0854]

נזכרתי במה שעזר לי

כל לילה לספור מספר דברים שעושים לי טוב. בנותי המקסימות, תקופות טובות עם הבעל, עוגה טעימה שהכנתי או פרח בגינה. לא כל אחד זוכה לכך ולא כל אחד זוכה להעריך את הטוב שסביבו

 

[שחר1002]

זכרונות

היי לצערי קשה לי להתמקד בדברים הטובים זו אחת הבעיות שלי בגלל שזה טרי 4 חודשים אני עדיין עם המון רגשי אשמה והמצפון שלא נותן מנוח שידעתי שזה הסוף ולא נפרדתי ולהפך הייתי בהדחקה ונרתעתי ממנו הוא נגמר לי מול העיניים ובמקום לעטוף אותו ולבלות איתו הייתי תמיד עסוקה בדברים שמסביב הייתי עובדת סביב לשעון מהבוקר עם זה הילדים הטיפול בו נסיעות לבית חולים לקבל את הילדים צהריים,שיעורים לארח בערב חברים לסדר לנקות לנסות ללכת לישון ולקוות שלא תהיה לי השכמה בגלל הכאבים הייתי מאוד עייפה אין לי כוח. אני עוד בסרט של "אילו ואם" זה מתיש. היום אני רואה את החיים אחרת מנסה באמת להגיד תודה על מה שיש שניהיה רק בריאים השאר צו'פר. שבת שלום.

 

[דוביבר]

להודות על מה שיש, לפעול לקראת מה שיכול להיות

ונשא בגאון על כתף את מה שהיה ואבד..) שחר יקרה. הנה לך, אם תרצי בה עוד נקודת מבט אפשרית נוספת: (גילוי נאות. רגע של עוצמה ואופטמיות היפר-אופורית שנולדה מתוך רבע שעה נוראית ודומעת בקרביה של מפלצת הייגון שלכדה בחוזקה וכמעט גררתני לתהום שלה, אך לבסוף יכולתי לה....) אכן הסרט הארור של ״אילו ואם״ הוא סרט מתיש, שואב כוחות שגם ככה אינם. ממש לא שווה את הכרטיס. ישנם אנשים שמרגע ששילמו עבור כרטיס הקולנוע, לא יעזבו את אולם הקולנוע תמורת שום הון שבעולם, לא משנה כמה הסרט גרוע. ״שילמתי כבר, אולי הוא ישתפר. לא חבל על הכסף ?״ ואילו אני אומר: ״שילמתי. במה ייטב לי אם אסבול, נוסף לכסף שירד לטמיון. לפחות אנצל את שארית הערב״ ויוצא את בית הקולנוע למקום בילוי חלופי ומעשיר נפש. על כן, על הסרט המחריד ״אילו ואם״ -שילמת כבר. צאי בית הקולנוע בו הוא מוקרן. הדירי ממנו רגליים לעת הזו. מאידך על תסתפקי בסרטים בינוניים מאסכולת ״תודה על מה שיש. שנהייה בריאים וכל השאר צ׳ופר״. אני מצאתי שדווקא על רקע האסון והאובדן - מוטלת עלי חובה מוסרית להודות על מה שיש, אך לא להסתפק בו. לחפש ולגלות - מה עדיין אין, ויכול להיות(לי, לילדיי, בקשרים החברתיים, בליי העבודה, בשעות הפנאי, בעולם הרגש, המחשבה או בכל היבט אחר של חיי...) - ולפעול בכול מאודי לקראת אותו יש שאיננו. הבריאות חשובה, ואולי נקודת התחלה חשובה -אך איננה חזות הכל ובודאי שהיתר איננו רק צ׳ופר, אלא מהות החיים ומשמעותם. חיי בריאות שאין מעבר להם תכלית, כיוון וחזון שמושך אותך מהישג ידה האכזרי של מפלצת הייגון הארורה - הם סוג של פשע כלפי עצמך. ואחרי האסון שפקד כל אחת ואחד מאיתנו - מגיע לנו, חייבים לנו, שלא להסתפק במה שיש, אלא שהצ׳ופר - יהפוך לנו לשגרת חיים, לא לרגע אור בודד באכילת הבדידות. שבת שלום דובי

 

[שחר1002]

בוחרת בחיים

תודה טלי זה אכן מחמם את הלב לדבר עם מישהוא שבאמת מבין אותך ולא אחד שיגיד לך "תהיה חזקה בשביל הילדים אין ברירה" ומאפה אני אמורה לקחת את הכוחות להיות חזקה? נחמד שיש את הפורום לדבר בגובה העיניים אני בהחלט אשתף ונדבר. תודה שבת שלום.