איך ממשיכים

[SABI123]

איך ממשיכים

לפני חודש הלך בפתאומיות אהוב לבי אישי חברי איש סודי הישאיר אותי עם שלושה מלאכים מנסה להמשיך אבל כל כך כואבת . בחלומות הכי פרועים שלי לא חשבתי שאני אתאלמן בגיל 37 באמת מנסה להמשיך תגידו לי איך אפשר לאחר 18 שנים להמשיך לבד

 

[נסיכת הכוכב]

לא בבת אחת , כל יום קצת

תשמעי גם התינוק לא קם עומד ורץ ישר לאחר הלידה בניגוד לחיות האחרות לכן בני האדם תגובה איטית יותר בגלל הרגש שמעכב אותו תעשי כל יום בשביל אותו היום ואת הדברים החשובים צריך לעשות תתחילי בביוקרטיה כדי שתמשיך ההכנסה לבית , כי הוצאות לא חסר ולאט לאט צעד אחר צעד תתחיל לעשות דברים למען העתיד שלך ואנחנו פה לתת כתף ולהחזיק לך יד שכתף , נקשיב בסבלנות וגם ננגב את הדמעות ועוד שנה את תגידי אני לא מאמינה שעשיתי את הדרך הזו לבדי [ ותזכרי אנחנו פה גם בשבילך לכל אורל הדרך

 

[טטי22]

sabi כל יום מתמודדים עם אותו יום

בהתחלה בצעדים קטנים. כל דבר שעושים לבד בפעם הראשונה הוא קשה. שום דבר לא מכין לזה אבל אפשר וצריך להמשיך לחיות- בשבילך ובשביל שלושת הילדים שלכם מאחלת לך המון כוחות

 

[elipol]

מצטער על אבדנך הקשה

יקירתי! כל מילה שאכתוב לא תהיה במקום. כל משפט שינסה לנחם אותך יישמע כקלישאה. את בתקופה הראשונה של האבל, תקופה הפנמה והדחקה גם יחד. יש לך 3 מלאכים לטפל בהם, לעטוף אותם בחום ואהבה וזה מה שמחזיק אותך. כרגע מה שיש לך זה לחיות את היום ועוד יום, לתמוך בילדים ודרכם בעצמך. לא אספר לך סיפורים ש"הזמן מרפא" כי זה פשוט לא נכון. הכאב והגעגוע רק יתגברו ויחד עם זאת תבוא ההבנה והקבלה של המצב החדש והבלתי אפשרי כפי שהוא נראה עכשיו. קבלי חיבוק של תמיכה, אלי

 

[yamkachol]

../images/Emo201.gif משתתף בצערך,

כל הכבוד לך שפנית אלינו. עברנו זאת, ומתמודדים עם המציאות הכואבת, האיומה ונוראה אליה נזרקנו. זו התמודדות ממושכת, ואת בתחילת הדרך. כל אחד הוא אחד, יחיד, ומיוחד - עם עבר משלו, ומתמודד בדרכו. אשתי השאירה אותי עם חמשת ילדינו בגיל בי"ס. שמתי לי כעדיפות ראשונה בהתנהלותי, את הילדים, לתמוך, לדחוף, לצחוק, ולדבר גם על אמא, הדברים שאוהב בה, איזו אמא נהדרת הייתה להם, על הקשר המיוחד שהיה לנו, על תכנים שדברנו - מחשבותיה. חשוב מאוד שהילדים ימשיכו לתפקד במסגרות שלהם. אם יש צורך, כדאי לפנות לעזרה לטיפול. אני הלכתי כעבור כשנה וחצי (כל אחד והקצב שלו) לסדנא להתמודדות באובדן בן/בת זוג (באונ. חיפה - נירה דגני), הגעתי לסדנא הזו בהרגשה של "שחור", ויצאתי ממנה בהרגשה של "לבן". של "אפשר". הקשיים והכאב , וההרגשה האיומה ונוראה- היו כקודם, אבל מה אני הרגשתי השתנה. ה"משקפיים" שהרכבתי השתנו, והיתה לי הרגשה של "סדר, של אמון בעצמי", הרגשה של "מלא כוחות" להתקדם ולשקם / לבנות חיים אחרים. זה בקצרה מה שעברתי. יש כאן בפורום גם אמהות במצב דומה לשלך, שמאמין שיצטרפו, ויוסיפו לך. כל הכבוד לך על ההתמודדות. עכשיו את מחפשת / מפלסת את דרכך בבניית חיים אחרים. רק את תגלי איך עושים זאת ע"י כך שתעשי, תפעלי.

 

[מיק41]

איך ממשיכים???

שלום לך, שמי מיכל אני התאלמנתי לפני כארבע וחצי שנים, הייתי בת 38 עם 3 ילדים שהיו אז בני 12,9, ו-3.7.היינו נשואים 14 שנים. ואני כל כך מבינה אותך, הרגשתי שחרב עולמי. הרגשתי שאני חיה רק בשביל הילדים, היה לי מאד חשוב שהם ישארו בשגרת חייהם שתהיה להם אמא חזקה. כלפי חוץ הראיתי שהכל בסדר, חייכתי המשכתי......... השנה הראשונה היתה מאד קשה.... לחוות דברים לבד בפעם הראשונה, שבתות, חגים, ימי הולדת......... שנה לאחר מכן חגגתי לבני הבכור בר מצווה.... נראה לי כדבר בלתי אפשרי.... אבל כן בעזרת חברה טובה ואחותי שמאד תמכו בי..... עשיתי לבני מסיבה.... לא ויתרתי לעצמי...... מסתבר שהחיים חזקים ועם כל הכאב צריך להמשיך....נכון שבהתחלה חייתי רק למען הילדים... לא עשיתי כלום בשביל עצמי. ועם השנים לומדים לחיות לצד הכאב הגדול,ולומדים גם להנות. ואחרי ארבע שנים הלב שלי פינה מקום לאהבה חדשה....והכרתי בן זוג מקסים. אני יודעת שתקראי, תגידי לעצמך שזה בלתי אפשרי.... אבל זה רק בשביל להגיד לך שתתני לעצמך זמן.... השנה הראשונה היא הכי קשה...... אם תרצי לדבר אתי תכתבי לי במסרים..... או שתתני לי את המייל שלך...

מיכל

 

[galili75]

ממשיכים

היי, גם אותי השאירו לבד לפני חודשים וקצת.... אמנם במצב "קל יותר" רק עם ילד אחד לא יכולה לומר עדין שיהיה קל יותר אבל בשביל זה יש פה חבורה מקסימה אני אמנם לא מהכותבים קבוע - אבל מהקוראים קבוע אם את רוצה לדבר - שלחי לי מסר תהיי חזקה בשביל עצמך ובשביל שלושת הגוזלים