איך ממשיכים לחיות?

[ענתי991]

איך ממשיכים לחיות?

שלום לכולם, בני נהרג לפני חודש וחצי. איך ממשיכים לחיות? אשמח לקבל תגובות ממי שמרגיש או הרגיש כמוני.

 

[liat1953]

ממשיכים גם ממשיכים לחיות

הגעת למקום הנכון,אנו מבינים היטב את תחושתך,אנו באותו מקום . אני משתתפת בצערך ומבינה היטב את הכאב הנורא אותו את נושאת. הכאב אינו חולף,הזמן אינו מרפא כמו שחושבים,לומדים לחיות איתו. אמא יקרה,יש ודאי אחרים שעבורם את חייבת להמשיך הלאה וגם עבור עצמך. אני כאן להיות איתך,להקשיב לך ולעזור עד כמה שרק אפשר.

 

[ענתי991]

ממשיכים גם ממשיכים לחיות

תודה על הרצון והנכונות. כרגע הכל נראה לי כמו בור שחור שאי אפשר לצאת ממנו.

 

[דליה ח]

../images/Emo24.gif

 

[yazi22]

לא יודע. לא יודע.

ענת יקרה, רבים כאן מרגישים והרגישו כמוך. זה סודו של המקום הזה. במקום הזה מבינים זה את זה בלי מילים. מועדון סגור, ואין יוצא ממנו. כולנו שותפים, ובכל זאת, כנראה שכל אחד עובר את הדברים מעט אחרת. ענת, לחיים יש כח משל עצמם, וללא שום החלטה ושום מעשה הם נמשכים, כך או אחרת. הם לא טובים ובודאי לא מושלמים. וככל שהדבר נראה בלתי אפשרי, הם משתנים עם הזמן. לפני כמעט שנתיים איבדתי את בני. משך כמעט כל אותה תקופה אני כותב. מחפש ומוצא רגשות ומחשבות ומעביר אותן אל הכתב. מצאתי את הכתיבה מועילה ומקלה. הדברים כולם נמצאים ברשת ואני מקווה שהקריאה בדברים תוכל לסייע לך. חיבוק של שותפות ושל נחמה. בן כמה היה בנך? יעקב.

 

[ענתי991]

לא יודע. לא יודע.

הוא היה בן 23, כולו מלא תכניות ושמחת חיים. כך גם נהרג - בשטפון בנחל קומראן. חשבתי על האפשרות של כתיבה, אבל היא מיד הופכת לבכי. מכיר קבוצת תמיכה להורים שבניהם לא נפלו בצבא, לא נהרגו בתאונת דרכים, לא נפטרו מסרטן וגם לא התאבדו? אשמח לשמוע. תודה, ענת

 

[liat1953]

זוכרת את האסון הנורא בנחל קומראן

ענת,לדעתי כלל לא משנה נסיבות האובדן,החלל,האסון,האין הוא זהה ולא משנה איך-המכנה המשותף העובדה שהילדים שלנו כבר לא איתנו והיא הנוראית מכל ,זו נקודת המוצא ומכאן צריכים להמשיך את מסע החיים שכבר אינו מובן מאליו. מאין את בארץ?

 

[ענתי991]

לא יודע. לא יודע

מהרצליה

 

[yazi22]

לבד

גם אני חשבתי על כך - לא בצבא, לא תאונת דרכים, לא סרטן - ואז נשארים פתאום לבד. לא חלק מקבוצה גדולה. יש כאן כמה הורים כאלה. מעטים. מאד. אפשר למצוא עוד דברים משותפים - כמו כשזה מגיע בהפתעה מוחלטת, ואין בכלל הזדמנות להפרד. אפילו לא חיבוק אחרון. ויש תמיד דברים שונים - כל שנה, בגיל הזה. כל שנה זה המון. אני לא מכיר קבוצות בכלל, פרט לפורום הזה. ובאמת, לא לשכוח, גם אנחנו שונים זה מזה. כל אחד קצת אחרת. ובכי - תמיד יבוא. גם בקבוצה (אני חושב). ויש לו ערך. ועוד משהו - חודש וחצי. אני זוכר שזאת תקופה קשה במיוחד.

 

[ענתי991]

לבד

כמה זמן עבר אצלך? בן כמה הוא היה? איך חיים עם החור בלב?

 

[yazi22]

מה שהיה לא ישוב

לפני קצת פחות משנתיים. ניתוח שהצליח, וכעבור כמה שעות, בהתאוששות, דם לב פתאומי. הפתעה מוחלטת. בן שבע עשרה, ועוד שלושה חדשים. אז, ומאז. החיים לעולם לא יהיו מה שהיו קודם. אבל יש חיים, ולא רק במובן של התפקוד הבסיסי. במידה רבה זה תלוי גם בך. מה את רוצה שיהיה? המחיר של חזרה לחיים הוא מידה מסוימת של הקטנת המקום שמשאירים למי שחסר. וזה לוקח זמן.

 

[yazi22]

קריאה

אם לא לכתוב, אולי תמצאי ערך בקריאה. יש בפורום קישורים לחמר קריאה, גם כללי וגם אישי. אני חושב שקריאה כזאת, יש בה תמיכה וחיזוק. גם הדברים שכתבתי מקושרים שם.

 

[חולית 10]

ענתי שלום

את צודקת בהרגשתך . הכול ענן שחור וסמיך . זאת ההרגשה של כולנו בפורום ברגע שהנורא מכול קורה . אבל ממשיכים . לא מאמינים כיצד זה קורה. עם הנפילות , השקיעות , זעקות הלב הלמה? החיים שהשתנו . המועקה , הקושי לפתוח דלת בכול המובנים ההסתגרות .החיים ללא הבנים. ישנו תהליך . ארוך מאוד קשה מאוד אולי ארכע שנים אולי יותר אצל כול אחד זה אינדבידואלי .אבל לומדים .לומדים לפתוח דלת לראשונה , לומדים לללכת החוצה , לומדים לצאת לחנויות , לומדים לפתוח רדיו , לומדים לפתוח ספר לומדים להסתכל החוצה . לומדים לעבור ימי שישי לומדים לעבור שבתות , חגים וארוחות . הסבל לא נפסק הוא משתנה . מקבל מרווחים שוב שוקעים וממשיכים. אבדתי לפני ארבע וחצי שנים את בני בן 17 היה ילד , נער מלא חיים ואני עדין חיה .עינים נוספות עוקבות אחרי ,הם נותנות לי את הכוח לא להתרסק .

 

[ענתי991]

לחולית 10

הרבה תודות על העידוד. השאלה היא מה זה "לחיות". האם זה לנשום, לאכול וללכת לעבודה או שיש גם משהו מעבר לזה?

 

[חולית 10]

לאט לאט

תמצאי שיש גם משהו מעבר . אבל תמיד מהול בכאב , עטוף בצער של החמצה נוראית החמצה אכזרית . .

 

[lital172]

../images/Emo14.gif

כמה שזה עצוב אבל חייבים להמשיך הלאה.. הוא תמיד הייה בלב שלך וזה מה שחשוב את זה אפילו המוות לא יכול לקחת ממך. תהיי חזקה. הוא עכשיו בגן עדן...

 

[ענתי991]

ל-lital172

תודה על העידוד. ענת

 

[shlish2004]

לענת שלום

אמנם אני שכלתי "רק" את אחותי בתאונת דרכים לפני כשנה וחצי. אבל מהסתכלות שלי על הוריי, כיצד הם מתמודדים, אני יכול לייעץ לך כי כדאי לבחור לחיות, כלומר לא להפסיק לעשות דברים שנהגת לעשות, למרות הקושי. בכלל ההרגשה שלי שהחיים בצל האובדן משולים לחיי גולשי הגלים, יום אתה למעלה, למחרת למטה, יכול להיות גם לפתע באמצע היום. ועוד עצה שקבלתי אותה מאדם ששכל את בנו לפני שלושים שנה, כל יום הוא סיפור בפני עצמו, ואין אפשרות לעכל או להשלים אם האבדן, פשוט לומדים כיצד לחיות עימו/בצילו של האבדן. מקווה שעזרתי עמית

 

[ענתי991]

שלום עמית

הרבה תודות על הנסיון לעזור. כתבת מאוד נכון - באמת יש עליות ומורדות, ימים גרועים וימים גרועים יותר והידיעה שאנשים בכל זאת שורדים בהחלט מחזקת. תודה רבה, ענת

 

[הים רגוע]

מנסיוני למדתי שהחיים נפסקו עם האסון ,

אני כבר לא אותה אישה , אני כבר "האלמנה" אנשים מסתכלים עליי אחרת , החיים שלי שונים , הם לא יכולים להמשך מאותו מקום , כל התוכניות נגזות כך לפתע ... מאותו יום אני "האלמנה" מאותו יום למדתי שחיי הקודמים נפסקו ... מאותו היום התחיל פרק ב' של חיי, חיים חדשים בצל האובדן ,הזכרון, חיים שונים לגמרי , אבל אני בחרתי בחיים , ואם כך אנסה לחיות אותם הכי טוב שאפשר , והזכרון מלווה אותי ,אבל לא חיה אותו , וממרחק של שנה ו9 חודשים יכולה לומר , שזה לא קל אבל אפשר למצוא הנאות בחיים החדשים ..

טלי.