איך מוצאים אושר?
הממ זה לא הפעם הראשונה שאני כותב פה ואני מאמין שאולי גם לא האחרונה. למי שלא זוכר זה אני
אני מאמין שרוב האנשים סובלים בחייהם. מאט מהאנשים יכולים להגיד שהם מאושרים רוב הזמן, פשוט כנראה יש אנשים שיודעים להסתיר את זה יותר טוב ממני.
אצל הסינים נראה לי יש איזה אמונה (משהוא מגביל לבודהיזם) שהחיים הם כמו גל סינוס, כאשר נקודת האפס מסמלת מצב נייטרלי, וככל שזה עולה יותר לכיוון החיובי ככה אדם יותר מאושר ולהפך.
אומרים שבשביל לחוות אושר צריך לצאת מהמסגרת ולעשות דברים שאתה מרגיש שהם נכונים (הרגשת בטן כזאת).
יציאה מהמסגרת:
אני חייב להודות שמאוד נוח לי במסגרת שלי, אומנם אני כל הזמן מנסה לצאת ממנה אבל זה רק בראש, זה רק פרי דימיון שלי, קשה לי להגיעה לתכלס ולעשות עם זה משהוא.
פעולה על פי רגשות בטן:
אני לא יכול לקבל החלטה. אני לא זוכר מתי קיבלתי החלטה בלי לשאול כל אדם שאני מכיר מה דעתו לגבי זה. הבעיה היא שאנשים לא באמת יכולים לעייץ כי לכל אחד יש סדרי עדיפויות משלו ולפעים קשה לנעול נעליים של מישהוא אחר. ובכל זאת לדעות שלהם יש משקל גדול על ההחלטה שלי, במיוחד אם זה דעות שגורמות לי להישאר ב comfort zone שלי.
אני מפחד, מפחד לעשות צעד. הרי החלטתי שאני רוצה לגור לבד כי לדעתי יש לזה אפקט פסיכולוגי חיובי על האישיות שלי שתלויה בכולם. אבל היה מספיק לשאול את הדעות של הסובבים אותי בשביל להבין שרובם נגד ודוגלים באידיאולוגיה של "לחסוך למען עתיד טוב יותר". אתם יודעים מה? אני גם כזה, אני גם לא אדם בזבזן ומעולם לא נזקקתי להרבה, אני לא הייתי הילד שרצה כל מה שהיה בעונה בתקופה ההיא.
ותמיד אותו תירוץ "תוותר על זה עכשיו, זה ישתלם לך בעתיד" מין גרסא מעוות שלי למה שידוע כ deferred gratification או "דחיית סיפוקים" בעיברית. והנא אני היום, בן 23, כבר לא ילד שוויתר על אופניים או קורקינט כשלכולם היה ולא אני לא רואה איך זה השתלם. אולי אני מפספס משהוא.
הלא זה Hammerfall ששרו:
"Remember yesterday and think about tomorrow, but you have to live today"
?
למה אני לא יכול לחיות היום? למה אני חייב לחשוב תמיד שלילי? למה עצם העובדה שאני רוצה לשכור דירה ולגור לבד היום, עכשיו, יוצרת אצלי אוטומטית אסוציאציה שבעתיד יחסר לי כסף ואני אצטער שלא חסכתי בצעירותי? ולמה הוסבבים אותי חושבים ככה?
לפעמים אני חושב שאני דפוק, אבל לא דפוק כמו שילד אחד אומר לשני בבית ספר, אלה משהוא לא בסדר איתי, שאני שונה מכולם, אבל לא שונה לטובה, אלה שונה לרעה.
אני מאוד רגיש לביקורת וכל דבר שנאמר לי אני לוקח קשה מאוד, גם אם לפעמים זה נאמר בצחוק או נאמר בלי כוונה לפגוע\להעליב. לדוגמא, אני לא אדם שמארגן אנשים אחרים כי אני פשוט מפחד שאם האירגון יהיה לא מוצלח, יבקרו אותי.
מה אני עושה לא בסדר? מה לא בסדר איתי?
תודה.
הממ זה לא הפעם הראשונה שאני כותב פה ואני מאמין שאולי גם לא האחרונה. למי שלא זוכר זה אני
אני מאמין שרוב האנשים סובלים בחייהם. מאט מהאנשים יכולים להגיד שהם מאושרים רוב הזמן, פשוט כנראה יש אנשים שיודעים להסתיר את זה יותר טוב ממני.
אצל הסינים נראה לי יש איזה אמונה (משהוא מגביל לבודהיזם) שהחיים הם כמו גל סינוס, כאשר נקודת האפס מסמלת מצב נייטרלי, וככל שזה עולה יותר לכיוון החיובי ככה אדם יותר מאושר ולהפך.
אומרים שבשביל לחוות אושר צריך לצאת מהמסגרת ולעשות דברים שאתה מרגיש שהם נכונים (הרגשת בטן כזאת).
יציאה מהמסגרת:
אני חייב להודות שמאוד נוח לי במסגרת שלי, אומנם אני כל הזמן מנסה לצאת ממנה אבל זה רק בראש, זה רק פרי דימיון שלי, קשה לי להגיעה לתכלס ולעשות עם זה משהוא.
פעולה על פי רגשות בטן:
אני לא יכול לקבל החלטה. אני לא זוכר מתי קיבלתי החלטה בלי לשאול כל אדם שאני מכיר מה דעתו לגבי זה. הבעיה היא שאנשים לא באמת יכולים לעייץ כי לכל אחד יש סדרי עדיפויות משלו ולפעים קשה לנעול נעליים של מישהוא אחר. ובכל זאת לדעות שלהם יש משקל גדול על ההחלטה שלי, במיוחד אם זה דעות שגורמות לי להישאר ב comfort zone שלי.
אני מפחד, מפחד לעשות צעד. הרי החלטתי שאני רוצה לגור לבד כי לדעתי יש לזה אפקט פסיכולוגי חיובי על האישיות שלי שתלויה בכולם. אבל היה מספיק לשאול את הדעות של הסובבים אותי בשביל להבין שרובם נגד ודוגלים באידיאולוגיה של "לחסוך למען עתיד טוב יותר". אתם יודעים מה? אני גם כזה, אני גם לא אדם בזבזן ומעולם לא נזקקתי להרבה, אני לא הייתי הילד שרצה כל מה שהיה בעונה בתקופה ההיא.
ותמיד אותו תירוץ "תוותר על זה עכשיו, זה ישתלם לך בעתיד" מין גרסא מעוות שלי למה שידוע כ deferred gratification או "דחיית סיפוקים" בעיברית. והנא אני היום, בן 23, כבר לא ילד שוויתר על אופניים או קורקינט כשלכולם היה ולא אני לא רואה איך זה השתלם. אולי אני מפספס משהוא.
הלא זה Hammerfall ששרו:
"Remember yesterday and think about tomorrow, but you have to live today"
?
למה אני לא יכול לחיות היום? למה אני חייב לחשוב תמיד שלילי? למה עצם העובדה שאני רוצה לשכור דירה ולגור לבד היום, עכשיו, יוצרת אצלי אוטומטית אסוציאציה שבעתיד יחסר לי כסף ואני אצטער שלא חסכתי בצעירותי? ולמה הוסבבים אותי חושבים ככה?
לפעמים אני חושב שאני דפוק, אבל לא דפוק כמו שילד אחד אומר לשני בבית ספר, אלה משהוא לא בסדר איתי, שאני שונה מכולם, אבל לא שונה לטובה, אלה שונה לרעה.
אני מאוד רגיש לביקורת וכל דבר שנאמר לי אני לוקח קשה מאוד, גם אם לפעמים זה נאמר בצחוק או נאמר בלי כוונה לפגוע\להעליב. לדוגמא, אני לא אדם שמארגן אנשים אחרים כי אני פשוט מפחד שאם האירגון יהיה לא מוצלח, יבקרו אותי.
מה אני עושה לא בסדר? מה לא בסדר איתי?
תודה.
