איך מוות משתק,

[משה גלזר]

איך מוות משתק,

האם אנחנו חיים או מתים במקומות בהם אנחנו קפואים, לא חוקרים, יודעים, זוכרים מבלי ללמוד דברים חדשים? האם עטיפת כל זאת באריזת מתנה, בסיפור, כציפוי לגלולה , הכרחי להישרדות או מקום לשיפור איכות או בית קברות? בברכה לחיים משה

 

[הגבירה מן האגם]

מכיר את הסיפור על

אותו אדם המגיע לשערי-עיר ושואל את היושבת בשער על טיבם של האנשים? מכיר. אני רואה אותן תשובות כמו שם גם כאן לשאלותייך.

 

[משה גלזר]

כן, רק...

השומר ... יודע את הסיפור הנכנסים בשערי העיר... לא. השומרים - אמני הסיפור.., המומחים המשתמשים.. , אתם אין לי בעיה. את עבודתם אפשר לראות, לכמת, להעריך. הנכנסים בשערי העיר,.. הטיפש שמוציא את התשובה מהסיפור. הנושא את הסיפור כגלולה להוציא, ברגע בו שמע מילה הקיימץ בסיפור לפתור עצמו מלחיות, בכדי לא לראות את המקום בו הוא נמצא. זאת הבעיה הגדולה של מספר הסיפורים

 

[משה גלזר]

מליוני אנשים יושבים....

יושבים בערים , בשכונות שבהם אנשים כמוהם. הולכים עם קופסת סיפורים עליה מוטבע ההכשר של שומר העיר שאמר להם שכולם כמוהם. אבל זה רק בראש. כי השכן שלהם שגם הוא יושב בדירה שליד בשכונה שהוא חושב......שבה האנשים כמוהו... והולך... ויש לא את ההכשר.. קיבל תשובה הפוכה מהשומר שבשער. וזה ששומע את הסיפור? באמת שומע? ואם שומע , מה שומע? את מה שהזכרון מכתיב לו לשמוע? את שהוא תיכנן לפני הסיפור לספר? בשני המקרים הוא יחזור שוב, אחרי הסיפור ששמע , לביתו. לא מבין. חושב שבעיר יש אנשים הדומים לעיר הקודמת בה היה. מליוני אנשים מספרים סיפורים, מספרים לעצמם שהם נכנסו לעיר דומים ורק סיפורים על שקרה להם בעיר הופך אותם לשונים. מליוני אנשים, (אפשר לספר להם שבכלל? ), כל שקרה זה שהם לא שמעו את המיתולוגיה על כל חלקיה, כסיפור ראשון? שכל סיפורם היה משתנה אם היו רק מקשיבים למקום ממנו היו יוצאים הסיפורים? אולי האשם הוא בשומר העיר? בברכה

 

[משה גלזר]

זה חשוב וזה יותר חשוב

זה סיפורים שרואים את הקיים, מנסים לתקן אותו. לעשות את העבודה. זה סיפורים שרואים תוהו ובוהו. מנסים לצעוד בתוכו מתוך קשב לרגשות. זה חשוב , זה יותר חשוב. זה שמכוון לעבודה שברגש, זה שמכוון לרגש. חרא של מקצוע זה המקצוע המלמד אותנו לבחור, דן אותנו לשבת בשער בעיניים עצומות לרווחה או פקוחות לאופק ותמיד בפה שלא מסוגל לשתוק. שבוע נפלא הרבה סיפורים לשמוע. קצת לספר משה

 

[משה גלזר]

אולי צריך לספר אותו בסוף מופע

לא כשומר, לא כתושב. כחלק מקהל. לא בהתחלה שלא יצור אמירה על הנכנסים למופע. בטח לא באמצע. ננסה ונרגיש

 

[הגבירה מן האגם]

ננסה ונרגיש. אחח...

הלוואי והרעיון הזה היה עולה אז, בסיפור ה"מקורי". מעניין אם הוא היה מתפתח אחרת. מקצוע בעייתי, אכן. מה לעשות, נגזר על מי שמתעקש לעסוק בו. לא מצליחה לוותר וכיום גם לא מתכוונת למרות שניסיתי - לא עבד יותר מכמה דקות. לא יורד בכביסה וגם לא עבר אחרי אלף חתונות, בטח שלא עד אליהן. נחמה מגיעה לעיתים כשיש מי ששם לב. שאלתי את עצמי מיליון פעמים אם אני מוכרחה הכרה, אם אי אפשר להמשיך בלי. התשובה היא כן, מדי פעם צריך. לא חייבת הוקרה אבל הכרה קשורה בזהות ולכן צריך אותה. לא מחכה לה, כשהיא מגיעה אני אומרת אהלן. זה שיש טונות של דברים הנקראים סיפור סיפורים או מספרי סיפורים שהם ממש לא בכיוון זה עוד יותר נכון היום מאי-פעם. ביום עם ראות טובה אני יותר סובלנית לתופעה - בבחינת - אנשים מחפשים משהו גם אם לא מוצאים ולחפש זה דבר מבורך. ביום אביך אני סובלנית פחות בעיקר בגלל ההמנעות שלהם מכל אפשרות לדיון בנושא וההתעקשות להישאר באותו מקום ולא להתקדם לשום כיוון, להשתנות. הדרך ממשיכה.