פלגיה, ולא המלצת על "איך לדבר"? ../images/Emo6.gif
אז אני אעשה את זה, כי לי הספר נורא עזר בקטע הזה, של לדבר עם הילדים על רגשות. אם עוד לא נתקלת כאן בהמלצות על הספר, מדובר על "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו, ואיך להקשיב כך שהילדים ידברו" של מייזליש ופייבר. החלק הרלוונטי הוא החלק של "איך להקשיב", והוא פשוט עובד, אם כי עם ילדה בת 11 שלא רגילה לדבר, מן הסתם יכול לקחת קצת זמן עד שתראי תוצאות. בגדול אני אתאר לך איך אני עובדת עם הרעיונות שקיבלתי משם: כשהיא מספרת לי משהו שקרה לה, נגיד "המורה צעקה עלי היום בבית הספר לא בצדק", אני לא שואלת "איך את מרגישה" או "מה את חושבת" לגבי הדברים שקרו, אלא אני מגיבה במשפט מזדהה, שאומר אותו דבר, רק עם פרשנות רגשית "קלה": "הרגשת שהמורה צעקה עלייך לא בצדק" או "נעלבת שהמורה צעקה עלייך". מדהים כמה שזה עובד - זו אמירה מזדהה, לא מאיימת ולא תובענית, והילדים מגיבים אליה, אפילו אם זה רק בשלילה או אישור. זו לא שאלה, שחייבים לענות עליה, ולכן היא מאיימת, אלא אמירה, שנותנת לילדה תחושה שאת מבינה אותה, לא שופטת, ולא דורשת. עם ביתי בת ה 10 וחצי לא צריך הרבה יותר, והיא כבר שופכת הכל, אבל מה שיפה זה איך זה עובד עם בן ה-7 שלי, שהוא מופנם מאד מטיבו ולא משתף בכלל, ואני ממש רואה שינוי לאורך הזמן ברמת הפתיחות שלו. בהתחלה הוא רק היה מגיב כאמור בשלילה או אישור, אח"כ הוא התחיל לתקן אותי - אתמול הוא סיפר לי על משהו שקרה לו בביה"ס ואמרתי לו "פחדת כשהם אמרו לך XXXXX" והוא תיקן אותי "לא פחדתי, הרגשתי שמאיימים עלי" היה לו חשוב לדייק בהרגשה... והיום יש כבר פעמים שהוא ממש מספר לי דברים שהרגיש וחשב, כי הוא פשוט למד את הטכניקה, ולדעתי גם ראה שזה עושה לו טוב. אני שוב מציינת, שזה לא קורה ביום אחד, אצלו אני כבר שנתיים בערך מדברת איתו ככה, ולפעמים זה די מתסכל, אבל העובדה היא שיש שינוי ושיפור, וזה מספיק חשוב, גם בשבילכם ההורים, אבל גם בשביל הילדה ככלי לחיים בריאים ומלאים יותר. וחוץ מזה - מצטרפת להמלצות לשתף ברגשות וחוויות שלכם. גם מהיום, אבל גם בסיפורים מילדותכם שבהם חשתם רגשות דומים לאלו שהיא מרגישה לדעתכם. אם הבת מספרת לי על "אינטריגות" בין החברות שלה, אני מספרת לה על דברים דומים שעברתי, עם דגש על איך הרגשתי - נעלבתי, נפגעתי וכו' וכו', וזה נותן לה תחושה שהיא לא לבד, ואני מבינה על מה היא מדברת.
