איך לשחרר?
היי לכולם
אז הסיפור הוא כזה... אני דתל"שית ובן זוגי חילוני, בני שלושים ואחת, גרים ביחד בערך חודש, בזוגיות כעשרה חודשים ויש אהבה גדולה.
ההורים (הדתיים) שלי מאוד מאוד לוחצים לכיוון חתונה, מעירים הערות מאוד לא נעימות, לא מסוגלים להבין בכלל את עניין המגורים יחד לפני שהתחתנו.
רוב החברים הדתיים שלי מחזיקים בדעה שעצם העובדה שבשלב כזה הוא לא מציע נישואים, מראה שהוא "לא רציני" או "לא אוהב מספיק".
האחים והחברים הדתיים שלי אכן התחילו לתכנן חתונה לאחר שלושה חודשי היכרות או מקסימום חצי שנה. לא מכירה משהו אחר...
לאור כל התגובות הללו, אני מאוד מבולבלת. העליתי את הנושא מול בן זוגי, בשבילו זה מוקדם מדי והוא מאוד לא אוהב את כל הלחץ שיש עליו, הוא רוצה שזה יגיע ממנו, בקצב שלו, בטבעיות. לגיטימי. הכי מובן בעולם ואני מסכימה איתו לחלוטין.
הבעיה היא... שאני לא יודעת מה יהיה הקצב שלו, הוא יכול לרצות להתחתן רק בעוד שנה. מי יודע?. אני מודה בפה מלא שאני לחוצת חתונה, אם הייתי בשנות העשרים, הייתי מוכנה לצאת איתו גם חמש שנים, אבל בגילי אני לא מרגישה שאני יכולה להרשות לעצמי את זה. אני מוכנה להתחתן, הוא מתאים לי מכל בחינה אפשרית, הוא כל מה שחיפשתי אי פעם.
אני לא רוצה להפעיל עליו לחצים, לא רוצה להפעיל עליו איזושהן מניפולציות. הכי הייתי רוצה שזה יגיע בטבעיות, כמו שאני הרגשתי, כמו שהוא רוצה. יש מתח באוויר וזה נושא שמאוד קשה לי לדבר איתו עליו, כי אני מרגישה דחויה מעצם חוסר המוכנות שלו. הוא שאל אותי מה חסר בזוגיות שלנו ואמרתי ש"העתיד שלי לוטה בערפל", אמרתי לו שקשה לי עם כל חוסר הודאות.
אז מצד אחד אני לא רוצה ללחוץ עליו, מצד שני יש את כל הלחצים הפנימיים (והחיצוניים) שלי, שההתמודדות היום יומית איתם לא פשוטה.
אני לא רוצה להיפרד ממנו, וחוששת שאם הנושאים האלה ימשיכו לעלות (אני צריכה ממש להיאבק בעצמי שלא) ויהיה מתח ולחץ, הקשר הזה יתפוגג.
מה הייתם מציעים לי לעשות? ובאמת שפרידה היא לא אופציה. איך לשחרר את כל הלחץ הזה כדי לא לחיות עם תחושה פנימית מעיקה שסופה להעיק על הזוגיות...
תודה
היי לכולם
אז הסיפור הוא כזה... אני דתל"שית ובן זוגי חילוני, בני שלושים ואחת, גרים ביחד בערך חודש, בזוגיות כעשרה חודשים ויש אהבה גדולה.
ההורים (הדתיים) שלי מאוד מאוד לוחצים לכיוון חתונה, מעירים הערות מאוד לא נעימות, לא מסוגלים להבין בכלל את עניין המגורים יחד לפני שהתחתנו.
רוב החברים הדתיים שלי מחזיקים בדעה שעצם העובדה שבשלב כזה הוא לא מציע נישואים, מראה שהוא "לא רציני" או "לא אוהב מספיק".
האחים והחברים הדתיים שלי אכן התחילו לתכנן חתונה לאחר שלושה חודשי היכרות או מקסימום חצי שנה. לא מכירה משהו אחר...
לאור כל התגובות הללו, אני מאוד מבולבלת. העליתי את הנושא מול בן זוגי, בשבילו זה מוקדם מדי והוא מאוד לא אוהב את כל הלחץ שיש עליו, הוא רוצה שזה יגיע ממנו, בקצב שלו, בטבעיות. לגיטימי. הכי מובן בעולם ואני מסכימה איתו לחלוטין.
הבעיה היא... שאני לא יודעת מה יהיה הקצב שלו, הוא יכול לרצות להתחתן רק בעוד שנה. מי יודע?. אני מודה בפה מלא שאני לחוצת חתונה, אם הייתי בשנות העשרים, הייתי מוכנה לצאת איתו גם חמש שנים, אבל בגילי אני לא מרגישה שאני יכולה להרשות לעצמי את זה. אני מוכנה להתחתן, הוא מתאים לי מכל בחינה אפשרית, הוא כל מה שחיפשתי אי פעם.
אני לא רוצה להפעיל עליו לחצים, לא רוצה להפעיל עליו איזושהן מניפולציות. הכי הייתי רוצה שזה יגיע בטבעיות, כמו שאני הרגשתי, כמו שהוא רוצה. יש מתח באוויר וזה נושא שמאוד קשה לי לדבר איתו עליו, כי אני מרגישה דחויה מעצם חוסר המוכנות שלו. הוא שאל אותי מה חסר בזוגיות שלנו ואמרתי ש"העתיד שלי לוטה בערפל", אמרתי לו שקשה לי עם כל חוסר הודאות.
אז מצד אחד אני לא רוצה ללחוץ עליו, מצד שני יש את כל הלחצים הפנימיים (והחיצוניים) שלי, שההתמודדות היום יומית איתם לא פשוטה.
אני לא רוצה להיפרד ממנו, וחוששת שאם הנושאים האלה ימשיכו לעלות (אני צריכה ממש להיאבק בעצמי שלא) ויהיה מתח ולחץ, הקשר הזה יתפוגג.
מה הייתם מציעים לי לעשות? ובאמת שפרידה היא לא אופציה. איך לשחרר את כל הלחץ הזה כדי לא לחיות עם תחושה פנימית מעיקה שסופה להעיק על הזוגיות...
תודה
