איך יוצאים מזה ?
היום הלכתי לסבתא לראות את מי שאני כל כך אוהבת ורוצה בטובתה ולהיות חלק בצמיחתה. אחותה הגדולה הגיעה הראשונה, שמחתי התייחסתי יפה. הגיעה הקטנה, רציתי להרים להן את התיק הן סירבו נעלבתי אבל ניסיתי להתעלם מזה שאני נעלבתי כי בכל זאת אני גדולה וצריכה להראות בגרות. הגדולה קיבלה 3 כיף כף שהבאתי, אז רציתי שגם הקטנה שאני אוהבת שיהיה לה גם. שמתי לה בפתח של התיק איפה שהבקבוק נמצא ופתאום מכעס היא צעקה עלי "אמרתי לא רוצה !" נפגעתי כל כך עד עומקי נשמתי ממנה. משם הלכתי ללימודים חלשה מאוד בגוף, כל השיעור חשבתי על זה שאני לא יכולה שיהיו לי ילדים משלי כי היא יכולה להיעלב. חשבתי על זה איך כשיש לאדם ילדים, אז כשהם קטנים מאוד הם מקסימים וקונים את הלב, ואם ההורה לא רואה מספיק את הילדים (למשל בגלל גירושין) אז כל רגע ורגע חשוב לו כל כך וכשהם קטנים הם מקסימים והלב של ההורה שבוי של הילד/ה, וכשהילד/ה מתחיל להתחצף ולהראות שהוא דוחה אותך, אז בגלל שאתה לא מגדל אותו ולא רואה אותו כל הזמן אז הדחייה שלו את ההורה ממחישה להורה שהוא לא שווה כאדם בעולם שהאדם שהוא הכי אוהב בעולם דוחה אותו לאחר שפעם הילד/ה הזה אהב כל כך את ההורה הזה. הדחייה של הילד/ה את ההורה שלו ברגעים המועטים שההורה זוכה לראות אותו ממחישה להורה שאסור להבא לתת את הלב לאף אדם על מנת לא להיפגע. גם אם מי שאתה אוהב מראה לך שהוא אוהב אותך אז זה יימשך כמה זמן ובינתיים אתה עוד יותר נותן לו את הלב שלך, וככל שאתה נותן יותר את הלב שלך כך כשהוא יעליב אותך וייתחצף אליך אתה תשתתק מרוב שתהיה המום. אין לי מנוס מלגלות לכם בהקשר הזה שבעבר שלי הותקפתי באירוע אלים, ובשיחות פסיכותרפיה הוגדרתי פוסטטראומה, והרבה מאוד מהדברים שעלו מהשיחות היו שאני מפרשת הרבה דברים כתקיפה כאילו תוקפים אותי. וכשאני חושבת על מה שהיה, אז זה הרגיש אצלי שהותקפתי. לא הייתי מרגישה שהותקפתי אם מי שמעליב אותי הוא לא אדם שאני אוהבת כל כך. אני לא נעלבת מאנשים שאני לא אוהבת כל כך. ככל שיש סיבות טובות לסלוח לאדם ולאהוב אותו (והסיבה הכי נכונה אצלי היא כי הוא קטן בגילו), אז כך אני אוהבת אותו/ה יותר, והופכת לחלשה ומנסה לרצות אותו ולהסכים לכל דבר שהוא אומר, לעודד אותו לתמוך בו להעניק לו ויש לי יכולת נתינה מאוד אדירה ואני נותנת מעצמי במחשבה בכל קניון שאני נמצאת אני חושבת איזה מתנה שאקנה תשמח אותו ותראה לו שהוא חשוב בעולם. וככל שאני כזו משקיענית ואוהבת אז כך גם כשהוא מעליב אותי זה נחווה אצלי כאילו תקפו אותי.
בדרך בחזרה, חשבתי לעצמי, שהאכזבה הכי גדולה היא מאנשים שאותם אנחנו אוהבים מכל הלב, ובדרך כלל אלה הם הילדים שלנו או ההורים שלנו, ומי שאני אוהבת היא מישהי שאני אוהבת כמו אמא שלי או כמו ילד/ה שלי. והאכזבה היא כואבת לא פחות מאהבה נכזבת. והשאלה איך יוצאים מזה ? בדרך באוטובוס מקודם, חלפו לי מחשבות כעס על זה שנעלבתי, והמחשבות הכעס התבטאו במחשבה שהקמתי מחשבה ויש לי ילדים, אבל מיד הופיעה בדמיון הילדה שאני אוהבת והיא כאילו בוכה שעכשיו אני נותנת אהבה לילדים שילדתי ושכאילו בגדתי באמון שהיא ציפתה שאהיה רק בשבילה למרות שהיא מתחצפת, ואז עולות לי נקיפות מצפון שאני לא מצליחה להיות שם בשבילה למרות שהיא מתחצפת, ושאם אני כזאת רעה אז כשיהיו לי ילדים אאעלב גם מהם וכאילו אוותר עליהם. ואני לא מקבלת את עצמי אם אני כזאת שמסוגלת לוותר על ילדים שלי שאהבתי ורק בגלל שהעליבו אותי מוותרת עליהם. והסימן שאני יכולה לסמן לעצמי כדי להבטיח לעצמי שלא אהיה אמא רעה הוא שאמשיך לסלוח, ולתת מתנות לילדה שאני אוהבת כל כך ולקבל באהבה את ההתחצפות שלה אלי ואת זה שהיא מעליבה אותי בהתחצפות וביחס מחפיר שהיא נותנת לי, ולמרות שהיא כפויית טובה אמשיך לאהוב אותה הכי בעולם. אז אמנם נכון שאני כמו מזוכיסיטית, אבל לפחות אדע שאני בנאדם טוב לב שמסוגלת לתת אהבה ללא תנאי וללא קבלת יחס טוב בחזרה, ואז אדע שאהיה אימא טובה שזה מדד אצלי לבנאדם שהצליח בחיים (להיות הורה שאוהבים אותו).
זה מתקשר מאוד למה שאתה אומר שלהיות תלוי בבנאדם אחר זה לא טוב. אבל השאלה איך יוצאים מסוג של אהבה נכזבת (לא רומנטית כמובן אלא יותר הורית למרות שאני לא אמא) ?
