הנה הלכה עוד שעה
א. לבושתי אני לא מכיר את הסיפור שממנו צמח הביטוי, אם יש כזה, אבל קוזאקים היו החיילים הגדולים האלה עם השפם הענקי שהיו פושטים מדי פעם על כפרי היהודים בפולין וברוסיה ועושים שם פוגרומים. הביטוי "קוזאק נגזל" הוא מין מטפורה למצב שבו אחד כזה, שהוא בעצם הבריון בעל הכוח שמנהל בדרך כלל את העניינים עבור כולם, מתלונן ומתבכיין שלקחו לו, אכלו לו, שתו לו ובקיצור שגזלו ממנו משהו. ב. + ג. כמו תפיסות מוסר אחרות, גם תפיסת זכויות בעלי החיים מבחינה בין שני גורמים שהמוסר חל עליהם באופן כלשהו. הסוג הראשון מכונה סוכן מוסרי, והוא מוגדר כקבוצת כל אלה אשר מסוגלים להפעיל שיקול דעת מוסרי בהחלטותיהם. הסוג השני הוא פציינט מוסרי, וזו הקבוצה של כל אלה שראויים להתחשבות מוסרית. זה כולל את כל הסוכנים המוסריים (שאלה לצורך העניין כל בני האדם הבוגרים הנורמליים), וגם את כל אלה שאינם סוכנים מוסריים בעצמם, כגון תינוקות, ילדים קטנים, קופים, כלבים, זקנים עם בעיות של סניליות, חתולים, אנשים מפגרים, תרנגולות ובעלי חיים אחרים. רק סוכנים מוסריים בכלל מסוגלים לנהוג באופן מוסרי או בלתי מוסרי. מכאן, שכששועל צד ארנבת או כשילד בן שנתיים מוצא אקדח טעון ויורה באחיו, אין מקום לטעון שמישהו משניהם התנהג באופן בלתי מוסרי. יחד עם זאת, כפי שהיותו של הילד בן השנתיים פציינט מוסרי אינה הופכת אותו לרכוש של מישהו ואינה מתירה למבוגרים לנהוג כלפיו באופן שיפר את זכויותיו (למשל לעשות בו ניסויים מדעיים כדי שאבא יקבל תואר אקדמי או להכריח אותו לרקוד ברחוב בשביל שאנשים טובים יתנו כסף לאבא), כך גם אמור להיות לגבי השועל. מעצם היות השועל יצור חי ורגיש שלחייו יש חשיבות עבורו, מגיעות לו גם זכויות מסוימות שאינן תלויות בדבר. הפרתן במודע ע"י סוכן מוסרי כלשהו תהיה בדרך כלל מעשה בלתי מוסרי. עניין ההישרדות לא מאד קשור לעניין. מי שטוען שלצורך הישרדותו האישית הוא חייב לפתח תרופות ואז לנסותן בבעלי חיים (טענה תמוהה בפני עצמה, אבל הם באמת אומרים את זה לפעמים), שיסביר מדוע אין השיקול התועלתני מחייב אותו לנסות את התרופות שלו בילדים במקום בקופים. זה הרי הרבה יותר אמין, הרבה יותר יעיל, והרבה יותר מדעי מניסוי במודל ממין ביולוגי אחר. המוסר שמתיר פגיעה בקופים במקום בילדים "מסיבות אתיות" הוא מוסר כפול וסוגני: אלה ואלה הם פציינטים מוסריים; הדבר היחיד שמבדיל את הילדים מהקופים הוא מינם הביולוגי, וזו תכונה שמבחינה מוסרית אין לה שום חשיבות העומדת בפני עצמה. ד. מוסר הוא עניין אישי. הדרך היחידה לנהל דיון ענייני על שתי שיטות מוסר שונות, היא להסכים מראש על כללי משחק שיהיו מקובלים על שני הצדדים, ואז לנסות להראות מדוע הצד השני אינו עומד בכללים שהוא עצמו הסכים להם לפני רגע. כלל מקובל כזה הוא למשל עקרון הצדק הפורמאלי או עקרון השוויון, אשר דורש מאיתנו לא לנהוג באפלייה בלתי מוצדקת ולפעול באותו אופן מול שני מקרים שאין ביניהם הבדל רלוונטי לקבלת ההחלטה. הכלל הזה אמור להיות מקובל על כל מי שמסכים שגזענות, למשל, היא תופעה שלילית, משום שהיא סוג של אפלייה שרירותית ובלתי מוצדקת. מכיוון שתפיסת זכויות בעלי החיים היא המשך עקבי וישיר של תפיסת זכויות האדם, ושתיהן מתבססות בסופו של דבר על עקרון הצדק הפורמאלי כבסיס לטענה שאין להפלות אף אחד לרעה רק על סמך קריטריונים בלתי ענייניים כמו צבע עורו, גילו, מגדרו (ואנחנו מוסיפים: ומינו הביולוגי), ניתן בדרך כלל להראות שמי שמתנגד עקרונית לזכויות בעלי חיים הוא אחת מהשתיים: או שהמוסר שלו מתבסס ביסודו על סוגנות, כלומר על אפלייה שרירותית ובלתי מוצדקת (ואז איננו עקבי עם עקרון הצדק הפורמאלי, שעוד לא פגשתי מישהו שמתכחש לו באמת), או שהוא כופר גם בתפיסת זכויות האדם, ולכן אין לו בעיה מוסרית גם עם עבדות, דיכוי של נשים, ניצול ילדים בכפייה ועוד פטנטים מסוג זה. כך או כך, בנקודה הזאת בדיון אין בדרך כלל טעם להמשיך ולדוש בעניין, ונותר רק לקוות שאותו אדם יבין יום אחד את הכשלים הקשים בתפיסתו ואת הנזק שהם גורמים לו ולסביבתו.
