אז זהו שאני לא גבר
יופי שלגברים הדופמין עולה דרך טלווזיה
אני אדם כל כך לא סלחן להתפלקויות שלי, שאני לא סולחת לעצמי על 6 שעות שבמקום ללמוד ולעבוד, כל מה שהוד מעלתה הואילה לעשות זה לשבת מול האינטרנט ולצפות בריקוד מושחת ואסקימו לימון.
כאילו דה, כבר ראיתי את זה איפשהו כשהייתי ילדה. אז לראות פעם שניה זה בזבוז זמן!
טוב, אני סתם קשוחה עם עצמי. כשרואים סרטים פעם שניה ביחוד אחרי כמה עשורים טובים, מקבלים פרספקטיבה חשה.
העניין הוא, אחת, שאצלי הפוגה מלימודים זה ספורט.
יש לי בבית מדרגה אירובית.
אם אני לומדת 50 דקות ועושה הפסקה 10 דקות, זה אומר, לעשות אירובי על מדרגה.
זה אומר לשחות.
זה אומר לרוץ
יש לי פארק מחוץ לבית. עם עצים, עם צל, ובלילה אין בו סוטים ואנשים מסוכנים. ומה את חושבת, שיצאתי לרוץ בפארק הזה? לא!!!!
תראי, אני ממש קשוחה עם עצמי. בשבילי העלאת דופמין זה בתרגילים לשיפור זיכרון או ריכוז (כמו למשל ספורט או ג'אגלינג שאני עושה או משחקי זיכרון שאני משחקת עם עצמי כדי לשפר זיכרון).
אני יודעת שאני קשוחה עם עצמי, אבל זה מה יש, מגיע לי כאפה על ההתפלקות הזו.
אני שונאת לעשות את זה
אני כל כך הישגית ומצפה מעצמי
ואת אומרת לי כל הכבוד שעמדתי במשימות שהצבתי לעצמי
זה כל הכבוד חלקי
אני אמנם כמה חודשים טובים עשיתי מה שצריך אבל התוצאות עוד לא שם.
כלומר, כדי להגיע לתוצאות הרצויות צריך לא לעבוד כמה שבועות רצוף,
אלא כמה שצריך עד לתוצאות.
ואצלי התוצאות עוד לא הגיעו
לעשות את חצי מהדרך זה לא לעשות את כל הדרך, זה לעשות את חצי מהדרך.
אין דבר כזה חצי תואר. חצי תזה. חצי דוקטורט.
או שעושים משהו או שלא.
ואני עצבנית על עצמי שאני לא מתמידה במה שאני מחליטה שאני אמורה להתמיד בו.
בשביל מי?
בשביל מומו, יודה, ובנצי
שלושה ילדים זבי חוטם עם מנדבוצ'קס במפשעות
ילדים שבעידן של היום היו כבר מזמן מעמידים אותם לדין על אונס, תקיפה מינית, הטרדה מינית, גניבות, ומה לא.
אני לא מאמינה שזה מה שאני עושה בזמן שאני אמורה לשנן חומר. לחזור על חומר. ללמוד חומר.
צופה בשלושה חרמנים מנוזלים זבי חוטם שהולכים לזונות, שזו אמורה להיות עבירה פלילית כי מדובר בנשים בלי בחירה שהגיעו לזנות ממצוקה
שרואים בנות ונשים כמו חפצים
ואני צריכה בכלל להיות בספרים
או אם לא בספרים. בפארק, עם נעלי ספורט ובגדי ריצה
ולרוץ
אוף
אני פשוט חייבת שמישהו יסגור אותי במחנה, ישגיח עלי, וידאג שאני אקרא נניח, 100 עמודים לשעה, או 50 עמודים לשעה.
ושאני אשנן ואלמד.
אני צריכה איזה מחנה שבו איזה שוטר מקים אותי ב 5 בבוקר לרוץ, מסביב לשכונה, ויש לנו בשכונה מלא גינות ירוקות שאני לא טורחת לפקוד אותן עם נעלי הספורט שלי
מכה שלא כתובה בתורה.
אבוד אבוד
יופי שלגברים הדופמין עולה דרך טלווזיה
אני אדם כל כך לא סלחן להתפלקויות שלי, שאני לא סולחת לעצמי על 6 שעות שבמקום ללמוד ולעבוד, כל מה שהוד מעלתה הואילה לעשות זה לשבת מול האינטרנט ולצפות בריקוד מושחת ואסקימו לימון.
כאילו דה, כבר ראיתי את זה איפשהו כשהייתי ילדה. אז לראות פעם שניה זה בזבוז זמן!
טוב, אני סתם קשוחה עם עצמי. כשרואים סרטים פעם שניה ביחוד אחרי כמה עשורים טובים, מקבלים פרספקטיבה חשה.
העניין הוא, אחת, שאצלי הפוגה מלימודים זה ספורט.
יש לי בבית מדרגה אירובית.
אם אני לומדת 50 דקות ועושה הפסקה 10 דקות, זה אומר, לעשות אירובי על מדרגה.
זה אומר לשחות.
זה אומר לרוץ
יש לי פארק מחוץ לבית. עם עצים, עם צל, ובלילה אין בו סוטים ואנשים מסוכנים. ומה את חושבת, שיצאתי לרוץ בפארק הזה? לא!!!!
תראי, אני ממש קשוחה עם עצמי. בשבילי העלאת דופמין זה בתרגילים לשיפור זיכרון או ריכוז (כמו למשל ספורט או ג'אגלינג שאני עושה או משחקי זיכרון שאני משחקת עם עצמי כדי לשפר זיכרון).
אני יודעת שאני קשוחה עם עצמי, אבל זה מה יש, מגיע לי כאפה על ההתפלקות הזו.
אני שונאת לעשות את זה
אני כל כך הישגית ומצפה מעצמי
ואת אומרת לי כל הכבוד שעמדתי במשימות שהצבתי לעצמי
זה כל הכבוד חלקי
אני אמנם כמה חודשים טובים עשיתי מה שצריך אבל התוצאות עוד לא שם.
כלומר, כדי להגיע לתוצאות הרצויות צריך לא לעבוד כמה שבועות רצוף,
אלא כמה שצריך עד לתוצאות.
ואצלי התוצאות עוד לא הגיעו
לעשות את חצי מהדרך זה לא לעשות את כל הדרך, זה לעשות את חצי מהדרך.
אין דבר כזה חצי תואר. חצי תזה. חצי דוקטורט.
או שעושים משהו או שלא.
ואני עצבנית על עצמי שאני לא מתמידה במה שאני מחליטה שאני אמורה להתמיד בו.
בשביל מי?
בשביל מומו, יודה, ובנצי
שלושה ילדים זבי חוטם עם מנדבוצ'קס במפשעות
ילדים שבעידן של היום היו כבר מזמן מעמידים אותם לדין על אונס, תקיפה מינית, הטרדה מינית, גניבות, ומה לא.
אני לא מאמינה שזה מה שאני עושה בזמן שאני אמורה לשנן חומר. לחזור על חומר. ללמוד חומר.
צופה בשלושה חרמנים מנוזלים זבי חוטם שהולכים לזונות, שזו אמורה להיות עבירה פלילית כי מדובר בנשים בלי בחירה שהגיעו לזנות ממצוקה
שרואים בנות ונשים כמו חפצים
ואני צריכה בכלל להיות בספרים
או אם לא בספרים. בפארק, עם נעלי ספורט ובגדי ריצה
ולרוץ
אוף
אני פשוט חייבת שמישהו יסגור אותי במחנה, ישגיח עלי, וידאג שאני אקרא נניח, 100 עמודים לשעה, או 50 עמודים לשעה.
ושאני אשנן ואלמד.
אני צריכה איזה מחנה שבו איזה שוטר מקים אותי ב 5 בבוקר לרוץ, מסביב לשכונה, ויש לנו בשכונה מלא גינות ירוקות שאני לא טורחת לפקוד אותן עם נעלי הספורט שלי
מכה שלא כתובה בתורה.
אבוד אבוד
