איך לעזאזל מוצאים בכלל לסבית?
- פותח הנושא ערבהאיןקץ
- פורסם בתאריך
הנסיכה פיונה
New member
../images/Emo57.gif../images/Emo95.gif../images/Emo42.gif../images/Emo49.gif
een ogenblik
New member
../images/Emo49.gif../images/Emo57.gif../images/Emo95.gif../images/Emo57.gif../images/Emo49.gif
מוכרחה להגיד לכולכן/ם ../images/Emo24.gif
רק לפני שעה בערך חזרתי מהעבודה, והיום הזה התחיל בבוקר אפיסת כוחות והקאה ועוד כל מיני דברים שקרו בדרך(למשל, שכחתי את הארנק בבית, למשל, נגמר לי הדלק ומזל שהלויתי ממישהו מהעבודה כסף למקרה שזה יקרה בדרך חזרה) וכל כך כל כך שימח אותי על הבוקר לראות את התגובות החמות כאן ועוד לחזור הביתה ולגלות עוד תגובות מחממות לב כאלה- פשוט עשיתן לי את היום. ואם אני לא מוסיפה כאן המון לבבות, זה רק מפני שהאייקונים מסרבים להיפתח לי.
רק לפני שעה בערך חזרתי מהעבודה, והיום הזה התחיל בבוקר אפיסת כוחות והקאה ועוד כל מיני דברים שקרו בדרך(למשל, שכחתי את הארנק בבית, למשל, נגמר לי הדלק ומזל שהלויתי ממישהו מהעבודה כסף למקרה שזה יקרה בדרך חזרה) וכל כך כל כך שימח אותי על הבוקר לראות את התגובות החמות כאן ועוד לחזור הביתה ולגלות עוד תגובות מחממות לב כאלה- פשוט עשיתן לי את היום. ואם אני לא מוסיפה כאן המון לבבות, זה רק מפני שהאייקונים מסרבים להיפתח לי.
אמא של פינוקי
New member
וואו. איזה יופי ../images/Emo24.gif
ואח"כ אשתי לא מבינה למה אני נכנסת לאינטרנט על הבוקר. היא לא מבינה שאם לא קוראים את כווול השרשור מפסידים דברים חשובים. בהצלחה!
ואח"כ אשתי לא מבינה למה אני נכנסת לאינטרנט על הבוקר. היא לא מבינה שאם לא קוראים את כווול השרשור מפסידים דברים חשובים. בהצלחה!
האהבה הראשונה שלי |אנחת געגועים|
גרה במסדרון המקביל במעונות הסטודנטים בגבעת-רם, והיתה שותפה של חברה-ללימודים של השותפה-לחדר שלי. אפורת-עיניים, ומקסימה בצורה מרחפת משהו. בטייפ על השולחן שלה היתה קסטה של קייט בוש--כמו בטייפ שלי. על מדף הספרים שלה היה את "חורף קשה"--כמו על המדף שלי. מצאתי את עצמי מסתובבת בחדר שלהן בתירוצים שונים ומשונים. כבר בשנות התיכון פינטזתי על נשים (מורות...). איפה שגדלתי זה נראה בלתי-אפשרי, אבל ידעתי שזו אהבה, גם אם פחדתי להעלות את האפשרות. שבת אחת, נשארנו יחד וטיילנו בגן הבוטני, ואיכשהו הסתבר שגם לה היתה כבר התאהבות (בלתי-ממומשת) בעבר, וגם היא ידעה שמדובר באהבה אבל חששה ורצתה לקחת יום-יומיים לחשוב אם ללכת הלאה. וביום שני--יום-הולדתי ה-19, היא דפקה בדלת חדרי, נכנסה פנימה ונתנה לי את עצמה במתנה (וגם פסל קטן ומקסים
). עם שותפות לחדר, היה לנו קשה למצוא הזדמנויות להיות יחד. והיא התקשתה להשאר עם הבחירה הזו, ואחרי שלושה חודשים (ביום ההולדת שלה
) היא החליטה להפרד ו"לחזור למוטב"
. כמעט מייד, הכרתי את החבר הראשון שלי, איתו הייתי שנתיים וחצי (וכמעט התחתנתי), אבל זה סיפור אחר. היום היא נשואה, עם שני ילדים, ולפני כמה שנים נתקלתי בה (באיקאה, מכל המקומות!): נראית ומתנהגת בדיוק אותו הדבר. ולזכר ימים עברו, השיר האהוב עליה (מתוך Lionheart של קייט בוש).
גרה במסדרון המקביל במעונות הסטודנטים בגבעת-רם, והיתה שותפה של חברה-ללימודים של השותפה-לחדר שלי. אפורת-עיניים, ומקסימה בצורה מרחפת משהו. בטייפ על השולחן שלה היתה קסטה של קייט בוש--כמו בטייפ שלי. על מדף הספרים שלה היה את "חורף קשה"--כמו על המדף שלי. מצאתי את עצמי מסתובבת בחדר שלהן בתירוצים שונים ומשונים. כבר בשנות התיכון פינטזתי על נשים (מורות...). איפה שגדלתי זה נראה בלתי-אפשרי, אבל ידעתי שזו אהבה, גם אם פחדתי להעלות את האפשרות. שבת אחת, נשארנו יחד וטיילנו בגן הבוטני, ואיכשהו הסתבר שגם לה היתה כבר התאהבות (בלתי-ממומשת) בעבר, וגם היא ידעה שמדובר באהבה אבל חששה ורצתה לקחת יום-יומיים לחשוב אם ללכת הלאה. וביום שני--יום-הולדתי ה-19, היא דפקה בדלת חדרי, נכנסה פנימה ונתנה לי את עצמה במתנה (וגם פסל קטן ומקסים
Oh, come on, you've got to use your flow. You know what it's like, and you know you want to go. Don't drive too slowly. Don't put your blues where your shoes should be. Don't put your foot on the heartbrake.
איך? הולכים לקורס מ"כיות בבה"ד 12
משהו שכתבתי לפני כמה שנים, על משהו שקרה לפני המון שנים... לא אשה ראשונה, אבל כן אהבה ראשונה. בשל המגבלה על 6500 תווים, לא הצלחתי להציב את ההודעה במלואה. לכן, חילקתי אותה לשני חלקים: להלן חלק 1: ההתחלה (או הקדמה) ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ כל פעם חשבתי, מאיפה לעזאזל להתחיל את הסיפור הזה. ממש מההתחלה, כפי שצפוי? ( כמה בנאלי ומטופש) אז מהי ההתחלה? האם זהו רגע המפגש שעדיין מדהים אותי. איך אפשר להעביר את התחושה? "שוב את לא סומכת על אנשים" אני נוזפת בעצמי. אני מסיטה מבט מהמסך אל החלון, ופתאום מרגישה עצבות מוכרת. אני נזכרת בקטע מהסרט 'מוות בונציה'. כן, הקטע ההוא בסלון ההמתנה של המלון, כאשר כולם הולכים לחדר האוכל, והמפגש ההוא בין שניהם... אולי רגע המפגש אינו ההתחלה, אולי שנה לפני כן , שנתיים, אולי יותר? איך אמצא זיכרון מגיל שנה, מגיל עשר... אולי צריך להתחיל מרגע לידתי? "רגע, לא מדובר כאן על ספר חייך, בסך הכל רצית לתאר תחושה, חוויה מסוימת..." אני ממלמלת ומשננת לעצמי. ואולי זה מתחיל מגלגולים קודמים? (נו באמת, את הרי לא מאמינה בכל זה). ומה עם כל האחרים בסיפור שלי, מה אתם? מה עם הגלגולים שלהם, הדורות שלהם, הנגיעות של חייהם? האם ניתן לנתק את הכל, כדי לתאר רגע של מפגש כזה? אני מטעינה את המקרן, ומנסה לראות את הסרט, אודות הפעם הראשונה שאדם הביט בעיניו של אדם אחר וזיהה אותו. הסרט אורך חלקיק שנייה. כל כך קל, כל כך ברור. מדוע זה חייב להיות כך? מדוע כל כך קל לראות, וכל כך קשה לתאר? אני כבר כותבת חמש דקות, ולא התקדמתי במילימטר. לפתע, אני מהרהרת בהבדל בין מהירות האור לבין מהירות הקול. "אולי כאן טמון ההסבר?" אני מנסה לתרץ. בינתיים, מצטרפים לסיפור עוד ועוד אנשים. דורות, שבטים, עמים (מי הזמין אותם בכלל?) הבלון המוכר הזה, הולך ותופח. אני שולפת את הסיכה השחורה הקטנה. הסיכה, שאותה אני שומרת בקפדנות. (למה היא לא יכולה להעלם כמו סיכות נורמליות?) הבלון מרחף היישר מעלי. הוא ממלא את כל החדר. כל היצורים הכלואים בתוכו, כועסים, זועקים, מתחננים. אני מניעה את שפתי במהירות "לא יאונה לכם כל רע, אני מבטיחה!" אבל פתאום, אני מרגישה כל כך עייפה, והבלון מאיים לפרוח למעלה. הוא עומד להשתחרר ולהעלם לי לנצח! עם המחשבה האיומה הזאת, אני דוקרת את הבלון . כולם נורים מתוכו, ומתפזרים סביבי. כהרף עין הם נמוגים, ואני משיבה כל אחד למקומו הראוי. מאיפה יש לי כוח לזה? אני מחזירה את הסיכה למקומה, הולכת לפח שבמטבח וזורקת את קרעי הבלון. אני סוגרת את המכסה ומתחילה לבכות. "טיפשה קטנה! מדוע את עושה את זה?" נוזף בי הקול שלי. אולי לא צריך להתחיל מההתחלה? האם זה משנה? אכתוב מהאמצע. כן! מה אכפת לי, אני הרי מבינה את הכל, ומי צריך יותר מזה? מחשבה זו, מעלה בי חיוך נעים. אני נזכרת בשיר שכתבתי מזמן, לפני מליון שנים... כאשר הייתי עוד תינוקת. זאת אומרת, כשנה וחצי לאחר המפגש. "טוב, אז אני כותבת מילים כמו עכשיו. יש שהייתי רוצה לתת את כל המילים ועושה זאת בשנייה. ויש שרוצה להגיד בשנייה ונותנת את כל המילים". אוף, כמה קטנה וטיפשה! החיוך הנעים שלי נמחק . מדוע מפגש כזה, שהיה אמור להיות מפגש בין שווים, הפך אותי לטיפשה קטנה וחלשה? כיום התשובה ברורה לי. הייתה יכולה להיות ברורה גם אז. אילו לא הייתי נאבקת כל כך. אולי נאבקת, אינה המילה הנכונה. כי אני לא זוכרת מאבק. זכורה לי רק כניעה תהומית. אולי הכניעה הייתה המאבק?
משהו שכתבתי לפני כמה שנים, על משהו שקרה לפני המון שנים... לא אשה ראשונה, אבל כן אהבה ראשונה. בשל המגבלה על 6500 תווים, לא הצלחתי להציב את ההודעה במלואה. לכן, חילקתי אותה לשני חלקים: להלן חלק 1: ההתחלה (או הקדמה) ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ כל פעם חשבתי, מאיפה לעזאזל להתחיל את הסיפור הזה. ממש מההתחלה, כפי שצפוי? ( כמה בנאלי ומטופש) אז מהי ההתחלה? האם זהו רגע המפגש שעדיין מדהים אותי. איך אפשר להעביר את התחושה? "שוב את לא סומכת על אנשים" אני נוזפת בעצמי. אני מסיטה מבט מהמסך אל החלון, ופתאום מרגישה עצבות מוכרת. אני נזכרת בקטע מהסרט 'מוות בונציה'. כן, הקטע ההוא בסלון ההמתנה של המלון, כאשר כולם הולכים לחדר האוכל, והמפגש ההוא בין שניהם... אולי רגע המפגש אינו ההתחלה, אולי שנה לפני כן , שנתיים, אולי יותר? איך אמצא זיכרון מגיל שנה, מגיל עשר... אולי צריך להתחיל מרגע לידתי? "רגע, לא מדובר כאן על ספר חייך, בסך הכל רצית לתאר תחושה, חוויה מסוימת..." אני ממלמלת ומשננת לעצמי. ואולי זה מתחיל מגלגולים קודמים? (נו באמת, את הרי לא מאמינה בכל זה). ומה עם כל האחרים בסיפור שלי, מה אתם? מה עם הגלגולים שלהם, הדורות שלהם, הנגיעות של חייהם? האם ניתן לנתק את הכל, כדי לתאר רגע של מפגש כזה? אני מטעינה את המקרן, ומנסה לראות את הסרט, אודות הפעם הראשונה שאדם הביט בעיניו של אדם אחר וזיהה אותו. הסרט אורך חלקיק שנייה. כל כך קל, כל כך ברור. מדוע זה חייב להיות כך? מדוע כל כך קל לראות, וכל כך קשה לתאר? אני כבר כותבת חמש דקות, ולא התקדמתי במילימטר. לפתע, אני מהרהרת בהבדל בין מהירות האור לבין מהירות הקול. "אולי כאן טמון ההסבר?" אני מנסה לתרץ. בינתיים, מצטרפים לסיפור עוד ועוד אנשים. דורות, שבטים, עמים (מי הזמין אותם בכלל?) הבלון המוכר הזה, הולך ותופח. אני שולפת את הסיכה השחורה הקטנה. הסיכה, שאותה אני שומרת בקפדנות. (למה היא לא יכולה להעלם כמו סיכות נורמליות?) הבלון מרחף היישר מעלי. הוא ממלא את כל החדר. כל היצורים הכלואים בתוכו, כועסים, זועקים, מתחננים. אני מניעה את שפתי במהירות "לא יאונה לכם כל רע, אני מבטיחה!" אבל פתאום, אני מרגישה כל כך עייפה, והבלון מאיים לפרוח למעלה. הוא עומד להשתחרר ולהעלם לי לנצח! עם המחשבה האיומה הזאת, אני דוקרת את הבלון . כולם נורים מתוכו, ומתפזרים סביבי. כהרף עין הם נמוגים, ואני משיבה כל אחד למקומו הראוי. מאיפה יש לי כוח לזה? אני מחזירה את הסיכה למקומה, הולכת לפח שבמטבח וזורקת את קרעי הבלון. אני סוגרת את המכסה ומתחילה לבכות. "טיפשה קטנה! מדוע את עושה את זה?" נוזף בי הקול שלי. אולי לא צריך להתחיל מההתחלה? האם זה משנה? אכתוב מהאמצע. כן! מה אכפת לי, אני הרי מבינה את הכל, ומי צריך יותר מזה? מחשבה זו, מעלה בי חיוך נעים. אני נזכרת בשיר שכתבתי מזמן, לפני מליון שנים... כאשר הייתי עוד תינוקת. זאת אומרת, כשנה וחצי לאחר המפגש. "טוב, אז אני כותבת מילים כמו עכשיו. יש שהייתי רוצה לתת את כל המילים ועושה זאת בשנייה. ויש שרוצה להגיד בשנייה ונותנת את כל המילים". אוף, כמה קטנה וטיפשה! החיוך הנעים שלי נמחק . מדוע מפגש כזה, שהיה אמור להיות מפגש בין שווים, הפך אותי לטיפשה קטנה וחלשה? כיום התשובה ברורה לי. הייתה יכולה להיות ברורה גם אז. אילו לא הייתי נאבקת כל כך. אולי נאבקת, אינה המילה הנכונה. כי אני לא זוכרת מאבק. זכורה לי רק כניעה תהומית. אולי הכניעה הייתה המאבק?
חלק 2
אחרי כל החיים, כאשר כמעט ונואשתי, כאשר הייתי בטוחה שלא אפגוש אדם אמיתי, ושלעולם לא אביט לתוך עיניים עם הכרה... אני פוסעת לתוך חדר האוכל של הסגל והקורסים. בגדי ב', על הכתף רובה צ'כי. אני מזהה שולחן פנוי ומתקדמת לעברו. סביבי צלחות מלוכלכות, ערמות של אוכל, לחם, קנקנים של משקה לא ברור (אף פעם לא יכולתי להחליט אם מדובר בקפה או בתה). אני מורידה את מבטי אל הרצפה. היא מלוכלכת וסימני נעליים מוטבעות בה. אני עייפה. עייפה מחוסר שינה, מטרטורים, מאימונים, משיעורי נק"ל. עייפה מהשקיפות של כל האנשים סביבי. מה נותר לי לראות? רחבת צעדות וטקסים, כמה אקליפטוסים עלובים ומסכנים, ביתנים מוזנחים, הצ'כי שעל כתפי. סידרתי את הרצועה המכאיבה על הכתף, יישרתי את כובעי, והתכווצתי עוד יותר לתוך מדי החקי. "היי את, בואי לכאן רגע" מתוך הזמזום המתמיד של שעת ארוחת הצהרים, שמעתי את הקריאה. לא ברור איך, אבל הבנתי שהקריאה מכוונת אלי. הרמתי את ראשי במהירות, כדי לזהות את הדוברת לפני שהצליל יעלם לגמרי באוויר. צעדתי צעד אחד קדימה לעבר הקול, ונעצרתי (גם נשימתי נעצרה אתי) . אני כמעט בטוחה ששפשפתי את עיני, כדי לוודא שאני רואה היטב. כי מולי, ישבה בשלווה מוחלטת, האדם היפה ביותר שראיתי אי פעם. הרגשתי שכל החדר מסתובב. זכרתי שלידי מוצב כיסא. תפסתי את המשענת שלו והמשכתי להביט בה. ניסיתי לראות דרכה, ומאוד הופתעתי כשלא הצלחתי. היא כנראה ראתה את המצוקה שלי, כי היא לא אמרה דבר, רק המשיכה להביט בי עם העיניים שלה, ועם חיוך מרומז (או שרק היה נדמה לי?). אחרי נצח אחד לפחות (הייתי מוכנה להמשיך כך עוד כמה נצחים). "איך קוראים לך?" השאלה אילצה אותי להביט בשפתיים היפות שלה. השפתיים שעוד אחלום לילות רבים, השפתיים שעוד אצייר בדמיוני מיליוני פעמים... (גם שנתיים וחצי לאחר מכן, בניו יורק. לפני שעליתי על הטיסה חזרה לארץ, הצלחתי לראות אותה לכמה דקות חטופות) אני שומעת את עצמי חוזרת על שמי בקול רם, בקול שאיני מכירה כלל (ומאיפה מצאתי כוח אפילו להגות מילה אחת?) אני ממשיכה להביט בה, כדי להטמיע את התווים שאני כבר מכירה כל חיי. אני עושה כל מאמץ, כדי להסתיר את שמרגישה. לבי מכפיל את קצב השאיבה. כאילו שמנסה לשאוב בחזרה את כל הדם שהולך ונוזל ואוזל ממני, בקצב מדאיג. לא זזתי מילימטר. ידיי לפתו את משען הכיסא. כנראה שגם נשענתי עליו. אחרת, אין הסבר לעובדה שהמשכתי לעמוד. כנראה שעלי להודות לניוטון על כך. מצחיק אותי ששואלים "מתי התגלה כוח הכובד?" כאילו שלפני התגלית הוא לא היה קיים. (מחשבה זו, מספיקה עבורי, כדי להתחיל לדמיין, חיים בעולם נטול כוח כובד. מצד אחד, זה יכול להיות קשה. אבל מצד שני, זה יכול לחסוך אמרות כגון "האדם צריך שורשים" , "אדמת קודש" אבל מדוע אני מקשקשת? בכל מקרה אני חיה כאילו אין כוח הכובד. אני מהרהרת בלימודי, ובזמן הרב שהוקדש לחקירת חוקי ניוטון השונים) היא ממשיכה להביט בי ועליי. אני מרגישה שכל הרגעים הקודמים בחיי, היו קיימים רק כדי לאפשר את הרגע הזה. אין זמזום, אין חדר אוכל, אני כבר לא מרגישה את הגוף שלי. עוד רגע ואעלם לגמרי. "למה את הולכת עם הנשק?" היא שואלת לפתע. מה??!! אני בכלל לא זוכרת איפה אני, והיא שואלת על נשק? איזה נשק??? אני זזה מעט כדי לייצב את עצמי, ומרגישה את הרצועה על כתפי. "אה, הנשק" אני ממלמלת. "זה, אההה... זה בגלל ששתים הפקירו נשק. אז, אההההה... קיבלנו עונש ריתוק, עד שנסגיר את הבנות שהפקירו". (יתכן שאמרתי הכל הפוך. אין לי מושג מה באמת אמרתי באותו רגע). היא חייכה אלי את החיוך הרך ביותר שראיתי אי פעם, והעיניים שלה צחקו. לא ידעתי מה לעשות (מה בכלל אפשר לעשות?), מעולם לא הרגשתי חיוך כזה. "אתן סתם טיפשות, יותר מאלו שהפקירו את הנשק" היא אמרה בקול משועשע. מייד עברה בי מחשבה מפחידה (או נעימה?) - האם היא יודעת את כל מה שאני חושבת? לא אמרתי דבר, הרכנתי את ראשי. לא, לא אתן לה לראות את הכל! (למה? אידיוטית שכמותי! מדוע לא אפשרתי לה לראות את הכל?!). ובכלל, איך היא מדברת אלי? כאילו שאנו מכירות כל החיים... "לכי לאכול, אני צריכה ללכת" היא אמרה. היא קמה ממקומה, ושוב פנתה אליי "להתראות". לא יכולתי להרים את הראש. היה נדמה לי שהיא רצתה להניח יד על כתפי, אבל היא הסתובבה והלכה לכיוון היציאה. ברגע האחרון הרמתי ראש, והספקתי לראות אותה פוסעת מעבר לדלת ונעלמת. המשכתי לעמוד כך עוד כמה שניות. לאט לאט, התחלתי לשמוע שוב רעש סביבי. הסתכלתי וראיתי את חדר האוכל כפי שהוא תמיד בשעת ארוחה. כבר לא הייתי בטוחה בעצמי. האם כל זה קרה? אולי זו הייתה סתם הזיה? אולי הדמיון המפותח שלי, מורד בי? אולי חוסר השינה, והריקנות שמסביבי, אולי הם הסיבה לתעתוע כזה? לא ידעתי אם לכעוס או לכעוס. תעתוע חד פעמי?! איך היא נעלמה? איך קוראים לה? למה הרגשתי קטנה וטיפשה? האם בדיוק עכשיו, אני צריכה את החלום שלי? האם אני בכלל רוצה לבחון את האמונה המעורפלת שלי, שיש עוד בני אדם בעולם? רוב בני האדם יכולים לחיות את חייהם ללא מפגש כזה, ללא הכנה למפגש כזה, ללא ידיעה על מפגש כזה, ללא ידיעה, ללא. אני מרגישה את עצמי בת מזל, על שאני כן חיה עם הידיעה, עם ההכנה, עם המפגש, עם השלב הזה באבולוציה שלי, עם עצמי. כאשר התחלתי לכתוב את הסיפור שרציתי, לא ידעתי שאכתוב לו הקדמה זו. לאחר כתיבתה, הבנתי שהיא הייתה שם כל הזמן. בשקט, ממתינה לי. ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אחרי כל החיים, כאשר כמעט ונואשתי, כאשר הייתי בטוחה שלא אפגוש אדם אמיתי, ושלעולם לא אביט לתוך עיניים עם הכרה... אני פוסעת לתוך חדר האוכל של הסגל והקורסים. בגדי ב', על הכתף רובה צ'כי. אני מזהה שולחן פנוי ומתקדמת לעברו. סביבי צלחות מלוכלכות, ערמות של אוכל, לחם, קנקנים של משקה לא ברור (אף פעם לא יכולתי להחליט אם מדובר בקפה או בתה). אני מורידה את מבטי אל הרצפה. היא מלוכלכת וסימני נעליים מוטבעות בה. אני עייפה. עייפה מחוסר שינה, מטרטורים, מאימונים, משיעורי נק"ל. עייפה מהשקיפות של כל האנשים סביבי. מה נותר לי לראות? רחבת צעדות וטקסים, כמה אקליפטוסים עלובים ומסכנים, ביתנים מוזנחים, הצ'כי שעל כתפי. סידרתי את הרצועה המכאיבה על הכתף, יישרתי את כובעי, והתכווצתי עוד יותר לתוך מדי החקי. "היי את, בואי לכאן רגע" מתוך הזמזום המתמיד של שעת ארוחת הצהרים, שמעתי את הקריאה. לא ברור איך, אבל הבנתי שהקריאה מכוונת אלי. הרמתי את ראשי במהירות, כדי לזהות את הדוברת לפני שהצליל יעלם לגמרי באוויר. צעדתי צעד אחד קדימה לעבר הקול, ונעצרתי (גם נשימתי נעצרה אתי) . אני כמעט בטוחה ששפשפתי את עיני, כדי לוודא שאני רואה היטב. כי מולי, ישבה בשלווה מוחלטת, האדם היפה ביותר שראיתי אי פעם. הרגשתי שכל החדר מסתובב. זכרתי שלידי מוצב כיסא. תפסתי את המשענת שלו והמשכתי להביט בה. ניסיתי לראות דרכה, ומאוד הופתעתי כשלא הצלחתי. היא כנראה ראתה את המצוקה שלי, כי היא לא אמרה דבר, רק המשיכה להביט בי עם העיניים שלה, ועם חיוך מרומז (או שרק היה נדמה לי?). אחרי נצח אחד לפחות (הייתי מוכנה להמשיך כך עוד כמה נצחים). "איך קוראים לך?" השאלה אילצה אותי להביט בשפתיים היפות שלה. השפתיים שעוד אחלום לילות רבים, השפתיים שעוד אצייר בדמיוני מיליוני פעמים... (גם שנתיים וחצי לאחר מכן, בניו יורק. לפני שעליתי על הטיסה חזרה לארץ, הצלחתי לראות אותה לכמה דקות חטופות) אני שומעת את עצמי חוזרת על שמי בקול רם, בקול שאיני מכירה כלל (ומאיפה מצאתי כוח אפילו להגות מילה אחת?) אני ממשיכה להביט בה, כדי להטמיע את התווים שאני כבר מכירה כל חיי. אני עושה כל מאמץ, כדי להסתיר את שמרגישה. לבי מכפיל את קצב השאיבה. כאילו שמנסה לשאוב בחזרה את כל הדם שהולך ונוזל ואוזל ממני, בקצב מדאיג. לא זזתי מילימטר. ידיי לפתו את משען הכיסא. כנראה שגם נשענתי עליו. אחרת, אין הסבר לעובדה שהמשכתי לעמוד. כנראה שעלי להודות לניוטון על כך. מצחיק אותי ששואלים "מתי התגלה כוח הכובד?" כאילו שלפני התגלית הוא לא היה קיים. (מחשבה זו, מספיקה עבורי, כדי להתחיל לדמיין, חיים בעולם נטול כוח כובד. מצד אחד, זה יכול להיות קשה. אבל מצד שני, זה יכול לחסוך אמרות כגון "האדם צריך שורשים" , "אדמת קודש" אבל מדוע אני מקשקשת? בכל מקרה אני חיה כאילו אין כוח הכובד. אני מהרהרת בלימודי, ובזמן הרב שהוקדש לחקירת חוקי ניוטון השונים) היא ממשיכה להביט בי ועליי. אני מרגישה שכל הרגעים הקודמים בחיי, היו קיימים רק כדי לאפשר את הרגע הזה. אין זמזום, אין חדר אוכל, אני כבר לא מרגישה את הגוף שלי. עוד רגע ואעלם לגמרי. "למה את הולכת עם הנשק?" היא שואלת לפתע. מה??!! אני בכלל לא זוכרת איפה אני, והיא שואלת על נשק? איזה נשק??? אני זזה מעט כדי לייצב את עצמי, ומרגישה את הרצועה על כתפי. "אה, הנשק" אני ממלמלת. "זה, אההה... זה בגלל ששתים הפקירו נשק. אז, אההההה... קיבלנו עונש ריתוק, עד שנסגיר את הבנות שהפקירו". (יתכן שאמרתי הכל הפוך. אין לי מושג מה באמת אמרתי באותו רגע). היא חייכה אלי את החיוך הרך ביותר שראיתי אי פעם, והעיניים שלה צחקו. לא ידעתי מה לעשות (מה בכלל אפשר לעשות?), מעולם לא הרגשתי חיוך כזה. "אתן סתם טיפשות, יותר מאלו שהפקירו את הנשק" היא אמרה בקול משועשע. מייד עברה בי מחשבה מפחידה (או נעימה?) - האם היא יודעת את כל מה שאני חושבת? לא אמרתי דבר, הרכנתי את ראשי. לא, לא אתן לה לראות את הכל! (למה? אידיוטית שכמותי! מדוע לא אפשרתי לה לראות את הכל?!). ובכלל, איך היא מדברת אלי? כאילו שאנו מכירות כל החיים... "לכי לאכול, אני צריכה ללכת" היא אמרה. היא קמה ממקומה, ושוב פנתה אליי "להתראות". לא יכולתי להרים את הראש. היה נדמה לי שהיא רצתה להניח יד על כתפי, אבל היא הסתובבה והלכה לכיוון היציאה. ברגע האחרון הרמתי ראש, והספקתי לראות אותה פוסעת מעבר לדלת ונעלמת. המשכתי לעמוד כך עוד כמה שניות. לאט לאט, התחלתי לשמוע שוב רעש סביבי. הסתכלתי וראיתי את חדר האוכל כפי שהוא תמיד בשעת ארוחה. כבר לא הייתי בטוחה בעצמי. האם כל זה קרה? אולי זו הייתה סתם הזיה? אולי הדמיון המפותח שלי, מורד בי? אולי חוסר השינה, והריקנות שמסביבי, אולי הם הסיבה לתעתוע כזה? לא ידעתי אם לכעוס או לכעוס. תעתוע חד פעמי?! איך היא נעלמה? איך קוראים לה? למה הרגשתי קטנה וטיפשה? האם בדיוק עכשיו, אני צריכה את החלום שלי? האם אני בכלל רוצה לבחון את האמונה המעורפלת שלי, שיש עוד בני אדם בעולם? רוב בני האדם יכולים לחיות את חייהם ללא מפגש כזה, ללא הכנה למפגש כזה, ללא ידיעה על מפגש כזה, ללא ידיעה, ללא. אני מרגישה את עצמי בת מזל, על שאני כן חיה עם הידיעה, עם ההכנה, עם המפגש, עם השלב הזה באבולוציה שלי, עם עצמי. כאשר התחלתי לכתוב את הסיפור שרציתי, לא ידעתי שאכתוב לו הקדמה זו. לאחר כתיבתה, הבנתי שהיא הייתה שם כל הזמן. בשקט, ממתינה לי. ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.