איך לבטא...
אחרי שנתיים(כמעט) שאנחנו לא ביחד, גרושים שנה(כמעט) על הניר היא החליטה לומר לי שהיא התחתנה. אז שיהיה לה הרבה מזל טוב, והצלחה ושנה טובה... אבל... למה היא לא סיימה את הכל איתי, מדוע היא עדיין מחזיקה ברכוש משותף, ולמה בכלל כל פעם היא גוררת אותי למשפט בנושא אחר. לשנינו אין ילדים משותפים - אז זה אמור להיות יותר קל, לא? אני לא אומר שקל לי עכשיו, להיפך , אף פעם במהלך הגירושין לא פגעתי בה רק בגלל הרצון לא לסגור דלת בפנים, אבל עכשיו- אני כועס, כועס על עצמי שלא התנהגתי אחרת, כועס עליה בשביל מה היא הוגיעה לי על החתונה, כועם על זה שהיא בוחרת במניפולציות רגשיות ועושה דברים מלי לחשוב, כועס עד כדי כך שאני אומר לעצמי- היא לא קיימת יותר, היא אדם, זה נכון, אבל היא כבר בעולם אחר, אז אין ברירה אלא לכוון למטרה ולפגוע גם אם הדלת תיטרק לה בפנים, גם אם ניפגש אי פעם ולא נסתכל אחד על השני. לא יודע למה הייתי תמים כל כך, ולמה אני מספר לכל העולם על מה שעובר עלי, אולי בגלל שכאן אני יכול להישאר אלמוני, ולצעוק , לצעוק בכל הכח: "זוהי אהבה". יכול להיות שטעיתי?
אחרי שנתיים(כמעט) שאנחנו לא ביחד, גרושים שנה(כמעט) על הניר היא החליטה לומר לי שהיא התחתנה. אז שיהיה לה הרבה מזל טוב, והצלחה ושנה טובה... אבל... למה היא לא סיימה את הכל איתי, מדוע היא עדיין מחזיקה ברכוש משותף, ולמה בכלל כל פעם היא גוררת אותי למשפט בנושא אחר. לשנינו אין ילדים משותפים - אז זה אמור להיות יותר קל, לא? אני לא אומר שקל לי עכשיו, להיפך , אף פעם במהלך הגירושין לא פגעתי בה רק בגלל הרצון לא לסגור דלת בפנים, אבל עכשיו- אני כועס, כועס על עצמי שלא התנהגתי אחרת, כועס עליה בשביל מה היא הוגיעה לי על החתונה, כועם על זה שהיא בוחרת במניפולציות רגשיות ועושה דברים מלי לחשוב, כועס עד כדי כך שאני אומר לעצמי- היא לא קיימת יותר, היא אדם, זה נכון, אבל היא כבר בעולם אחר, אז אין ברירה אלא לכוון למטרה ולפגוע גם אם הדלת תיטרק לה בפנים, גם אם ניפגש אי פעם ולא נסתכל אחד על השני. לא יודע למה הייתי תמים כל כך, ולמה אני מספר לכל העולם על מה שעובר עלי, אולי בגלל שכאן אני יכול להישאר אלמוני, ולצעוק , לצעוק בכל הכח: "זוהי אהבה". יכול להיות שטעיתי?