איך לא מבצעים הפיכה

[Envinyatar]

איך לא מבצעים הפיכה

שלום לכולם, לא, היום אני לא הולך לדבר על ההתנגדות הגרמנית לנאציזם או על ה-20 ביולי 1944. למעשה, אני הולך לספר לכם אפיזודה מעניינת מיפן של ימי הביניים. הקטע לקוח מהאפוס ההיסטורי הייקה-מונוגטרי, שנחשב לאיליאדה ולאודיסיאה של התרבות היפנית, רק מדוייק יותר מהן מבחינה היסטורית (לפחות לפי מה שכותבת המתרגמת בהקדמה). אנו מדברים על יפן בתקופה של מתיחות גדולה מאד. שני הקלאנים (משפחות מורחבות) העיקריות במדינה הם טאירה (הנקראת גם הייקה) ומינאמוטו (הנקראים גם גנג´י). אחד מבני טאירה, קיומורי שמו, עולה בסולם הדרגות ומסלק את אויביו עד שהוא נעשה ראש ממשלה (זה התרגום- אני לא יודע מה התואר היפני המקורי). הוא עושה כרצונו, הופך את הקיסר טאקאקורה לבובה ומביס את יריביו מבני מינאמוטו, עד שהם נעשים קלאן שולי. הוא מתייחס לכל המשפחות האחרות כמו זבל, משליט שלטון עריצות מושחת ביפן, ונעשה שנוא יותר ויותר ככל שעובר הזמן. רק בנו שיגאמורי, בודהיסט אדוק ובכלל איש חכם, מרסן אותו ושומר על מעט איזון. לאחר ששיגאמורי מת ממחלה, הופך שלטון העריצות של קיומורי לבלתי נסבל. בני טאירה מרוצים מאד משלטונם המוחלט, ולא מבינים את הסכנה שמרחפת על צאוורם. מוקד הכוח היחיד שעומד מול קיומורי ובית טאירה הוא חצר הקיסר הפורש גו שיראקווה. חשוב להבין שבתקופה זאת ביפן, היה לקיסר הפורש כוח רב מאד, ובמקרה זה- כוח שלטוני יותר מאשר לקיסר השולט בפועל. הוא היה יכול לתת פקודות, לתת עונשים, להגלות, לנהל חצר ואפילו (בצורה מוגבלת) להחזיק צבא. למעשה הוא היה השליט באזורים הקרובים לארמונו. גו-שיראקווה, זקן ממורמר ותככן נצחי, הוקף במקורבים שאפתנים, שהחשובים בינהם הם השר סאיקו והאציל נאריצ´יקה. אלו, בשיתוף פעולה עם הנזיר הבודהיסטי הבכיר שונקאן, שאפו להפיל את שלטון קיומורי ולהשליט את הקיסר הפורש גו שיראקווה בממלכה. דרכו קיוו הם, אנשים פשוטים במוצאם, לשלוט בעצמם, למרות שלא היו שייכים לאף קלאן חשוב: לא טאירה ולא מינאמוטו. הקושרים מתכנסים בביתו של הנזיר שונקאן, אוספים צבא ומגייסים בשקט בעלי ברית. אלא שכאן קורה משהו מעניין. אחד מאנשיו של נאריצ´יקה, סמוראי בריון וטיפש במיוחד, רוכב עם אנשיו בהר הקדוש הייי, שם שוכן מסדר גדול וחשוב מאד של נזירים. הנזירים מכינים מעין אמבט מקודש של מים חמים, והאדיוט מתפשט מול עינהם הנדהמות של הנזירים ונכנס פנימה. מתפתח קרב במקום, ואנשיו של הסמוראי הורגים נזירים רבים ומסתלקים מהמקום. הנזירים דורשים מהקיסר הפורש גו-שיראקווה לכלוא את הסמוראי האלים, וכן לפטר ולהגלות את פטרונו, האציל נאריצ´יקה. הקיסר הפורש מושך אותם עוד ועוד ולא מגיע להחלטה, ולבסוף מתחילים הנזירים להשתולל. הם מתחמשים ומגיעים לעירו של שירקאווה עם אפיריונים קדושים (אמצעי לחץ ידוע שנועד לעורר מהומות באוכלוסיה) ונתקלים במשמר של בני טאירה ומינאמוטו (שעובדים עוד בשביל הקיסר הפורש בשלב זה). מתפתחים קרבות, והנזירים חוזרים מוכים להר הייי. אחד האצילים של גו שיראקווה רוכב למנזר ורואה את הנזירים מתחמשים ומתכוננים להתקפה נוספת. הוא מצטט להם את עקרונות הבודהיזם (אותם, כך נראה, שכחו כבר מזמן) ומטיף להם על אי אלימות. הנזירים מתחרטים ובכך היה יכול לבוא סוף לעניין. אבל לא. הקיסר הפורש גו שיראקווה דוחה את עצת יועציו המתונים ומחליט להגלות את אב המנזר של הייי, כוהן בודהיסטי צנוע ונחבא אל הכלים (ועם זאת מורה גדול) שלא היה לו כל חלק בהתפרעות. דבר זה מעורר את זעם הנזירים, והם מחזירים בכוח את אב המנזר (כמעט בניגוד לרצונו). המתח בין שני הצדדים הולך ועולה, והשר סאיקו, מראשי הקושרים, מסית את הקיסר הפורש גו שיראקווה לא לוותר ולהכות בנזירים פעם נוספת. באמצע קשר כל כך מסובך, נגד אויב כל כך קשה כמו קיומורי, נחוש סאיקו בדעתו לחפש לעצמו אויבים חדשים, בעלי עוצמה דתית רבה ופופולריות בהמון העם. האסון קורה מיד לאחר מכן. אחד ממשתפי הפעולה העיקריים של הקשר נאחז בפחד וחושב שהקשר הולך להכשל, בין היתר (אם לא בעיקר) בגלל הסכסוך המתפתח עם הנזירים של הייי. הוא הולך לקיומורי ומספר לו הכל. תגובתו של העריץ היא חדה וחותכת. באישון לילה הוא שולח כוחות צבא רבים למעוז הקושרים ומפתיע אותם לחלוטין. הם פושטים על ארמונו של הקיסר הפורש גו שיראקווה, אוסרים את נאראצ´יקה, סאיקה, הנזיר שונקאן, בניהם ועוזריהם. את סאיקו מכריח קיומורי לזחול וליילל כמו כלב לפני שהוא מוצא להורג. בנו טוב הלב של קיומורי, שיגאמורי, מתחנן על חייו של נאראצ´יקה, שהיה ידידו בעבר, וקיומורי מגלה אותו לאי ורוצח אותו רק מספר חודשים לאחר מכן, בשקט ובלי ידיעתו של הבן. שלושה קושרים נוספים מוגלים לאי, וחוזרים רק לאחר מאורעות מרגשים וכמעט מסטיים, שלא כאן המקום לדבר עליהם- הם אחד מהקטעים הפיוטים היפים ביותר בתחילת האפוס. הנזיר שונקאן נשאר באי עד שהוא מת מרוב בדידות וטירוף. קיומורי רוצה לכלות את זעמו גם בקיסר הפורש גו שיראקווה, אך בנו שיגאמורי ואחיו מינומורי משכנעים אותו, בקושי, לוותר בפעם זאת בגלל מעמדו של הקיסר. כך נגמר הקשר האומלל. ודבר אחד לא הבנתי (מדובר הרי במאורעות היסטוריים): למה בדיוק התעקש סאיקו להסתכסך עם הנזירים באמצע קשר כך כך מסובך? ובכלל, מה האינסטינקט של אנשים לחפש אויבים בדיוק איפה שלא צריך לעשות זאת? האם אתם מכירים דוגמאות נוספות לכך? שלכם, קוכולין

 

[קוכולין]

הבהרה- השתמשתי בטעות בניק של אחי

אני, קוכולין, כתבתי את ההודעה שלעיל

 

[הניבלונגים]

מלחמת גימפאיי

ראשית ברכות על הסטת הדיון ליפן מדינה עם היסטוריה עתיקה ומרתקת, ברשותך אתיחס ואוסיף על המקרה עצמו, שכן אני בטוח שאחרים יוכלו לענות על השאלה שלך טוב יותר. על הספר: הספר הייקה מונוגטרי, הינו סיכום, שערכו נזירי זן בתקופת קמאמקורה (התקופה ההיסטורית שלאחר המלחמה בין בטיארה והמינאמוטו) לסיפורי לוחמים, שסופרו סביב מדורות ברחבי יפאן לאחר המלחמה, המעמד הסמוראי זכה לעליה במעמד בתקופת קאמקורה, משכירי חרב להשכרה למעמד של לוחמים/נזירים, ואותם לוחמים/נזירים, שהיו הסמוראים הראשונים שלמדו קרוא וכתוב הם שהעלו את סיפורם, או סיפורי אבותיהם על הכתב. הספר קרוי, במפתיעה הייקה מונוגטרי (סיפורם של ההיקה) וזאת על אף שבמלחמה עצמה בסופו של דבר ניצחו במלחמה בני מינמאטו ובני בריתם, והספר מספר דווקא את סיפור גבורתם של המוסבים, דבר זה מעיד במשהו על ערכי הלוחם, בהם באמת לא משנה אם ניצחת או היפסדת אלה איך "שיחקת את המשחק", והמפסידים במקרה זה קיבלו תהילת הסיפור והזיכרון ההיסטורי, בעוד שהמנצחים קיבלו השילטון האמיתי, והרי לכם דוגמא שההיסטוריה לא נכתבה דווקא על ידי המנצחים, כי אם המנוצחים. הקרע: התקופה בה מדובר היא תקופת היאן (794-1185), תקופת היאן היא תקופת ביניים, בין תקופת נארה (710-785) בה השלטון היה כולו בידי היקסר, והמדינה כולה, כולל כל הרכוש כל האדמות וכל האנשים היו רכושו של הקיסר, לבין תקופת קמקורה, בה עבר השלטון המעשי לידי שליט בפועל (שוגון), והמדינה עבדה במתכונת של פיאודליזם קלאסי המוכר לנו מאירופה. על פי חוקי הירושה משפחת הקיסר כולה הייתה זכאית להגנה ומימון מהמדינה (מהקיסר) חמש דורות אחורה, בדור השישי קיבלו צאצאי הקיסר, בכדי לעבד אדמות בפרובינציה, אדמות חינם ולמעשה קיבלו מעיין "נסיכויות עצמאיות", מאחר וצבא הקיסר לא יכל לסייע להם בפרובינציות נאלץ כל אחד מהאצילים להקים צבא משלו שהורכב משכירי חרב (סמוראי) עם השנים החלו מאבקי שליטה על אזורי גבול בין האחוזות השונות, שהפכו במהרה למלחמות של ממש, הצבא הקיסרי שהיה בנוי להגן על הקיסר ואחוזתו הקרובה (בעיקר על עיר הבירה (נארה ולאחר מיכן היאן- קיוטו של ימינו) לא היה גדול או חזק מספיק בכדי להתערב, ולאט לאט החלה מלחמת אזרחים בין האצילים. כבר בתקופת היאן עבר השילטון המעשי לידי האצולה, בהנהגת משפחת פוז´יווארה, וזאת באמצעות חיתון בני המשפחה למשפחה הקיסרית, אולם המלחמות בין בני האצולה השונים לא פסקו מעולם ובשלב מסויים איבדו האצילים את השליטה על המלחמה, והסמוראים ניהלו אותה בעצמם, תוך כריתת בריתות בין קבוצות שונות של סמוראים, לבסוף יצאו מהמאבק שני קאוליציות של סמוראים, האחת בהנהגת בני טיארה (בסינית הייקה), שמרכז כוחה היה במערב המדינה, והשניה בהנהגת מימנאמטו (בסינית גנג´י) שמרכז כוחה היה במזרח. מלחמת גמפי: ב1156 החל סיכסוך בין שתי הקואליציות (בעידוד זרמים פלגניים בתוך משפחת פוג´ווארה השלטת). כל אחת מהקואליציות ביקשה להכתיר מועמד אחר ממשפחת פפוג´ווארה כקיסר. ונציגה של משפחת טיארה גו שירוקוואה (אותו קיסר לשעבר מההודעה של קוכלין) הוכתר בשנת 1156. הכתרתו של שירקוואה מסמנת תחילת המלחמה המתוארת בספר, אותה מלחמה נמשכה 20 שנה, והתאיפנה במרידות לא מוצלחות של מינאמטו, עד שבשנת 1167 מונה קיומרי מהטייארה לראש מועצת המדינה, ואף השיא את ביתו לקיסר, ושלטונו הפכך למוחלט. נכדו של קימוקרו (אנטוקו) הפך לקיסר בשנת 1180 כשהוא בן שנתיים בלבד, שלטונו העריץ והמושחת של קימקרו, וחוסר הכבוד שלו לאצולה ומוסד הקיסרות עורר את זעמה של האצולה, ועורר מרידות ברחבי המדינה, ביחוד במזרח, לשם ברחו שנים מראשי משפחת מינמטו, ומשם הניפו את נס המרד. מלחמה מחודשת זו שפרצה ב1180 קרויה מלחמת המינאמטו בטיארה (בסינית מלחמת גימפאי), וארכה חמש שנים היא אופיינה במעשי גבורה מפוארים מחד ואכזריות סתמית ומחרידה מאידח (לסמוראים היה מנהג לכרות את ראשי אוביהם ומי שאסף יותר ראשים זכה לתהילה ופרסים), במהלך הקרב, נערכו, לראשונה בתולדות יפאן מעשי טבח באוכלוסיה חסרת מגן (נשים וילדים). ב 1185 הסתיימה המלחמה בקרב מכריע שנערך במחוז הונשו, בסיומו כל ראשי משפחת טיארה, והקיסר בן ה 7 נרצחו, ויורטימו מינמוטו הפך לשליט הבלעדי של יפן, על אף היותו שליט בלעדי על יפן לא ביקש יורטימו לההפך לקיסר אלה הכתיר את אחיו של הקיסר הנאצח לקיסר (גו טובא בן ה 4), יורטימו שרצה, בכדי לבסס את מעמדו גם תואר והוא ביקש לעצמו את התואר שוגון, אולם גו שיראקאווה (שוב שיראקוואה) התנגד להענקת התואר למי שאינו מהאצולה, ויורטימו נאלץ לחכות למותו של שיראקוואה זה עד שזכה למעמד השוגון, תואר שעבר בירושה לבניו עד לשנת 1333. יוריטמו העביר את השלטון מהיאן לעיר קמאקורה, והשאיר בהיאן את האצולה מסוגרת בעיר, ללא שליטה, או קשר כל שהוא עם העולם החיצוני, וזאת מפחד למרידה של האצולה בראשות הקיסר, מה שיוריטמו לא לקח בחשבון הוא כוחם העולה של מנזרי הזן, מנזרים אלה שבכל תקופת היאן טופחו על ידי המדינה, וצברו לעצמם כח רב, היווה מרכז כח שאיים על השלטון בכל תקופת קמקורה, נדמה לי שהארוע אותו הביא קוכלין הוא הראשון מיני רבים בהם ניסו אנשי אצולה, ואצולה סמוראים לנצל את הכח הזה, נדמה לי שאנשיו של שירקוואה הבינו את הפוטנציאל של הנמזרים וניסו לנצלו, בעוד קימורי שלא יכל היה לסבול כח המצוי ביידי אחרים רצה ליצור דוגמא ולחסל את אנשי המנזר למען יראו ויראו. בקשר להסתבכות של שירקוואה ואנשיו עם אנשי המנזר, נדמה לי שזה יותר שגעון כח של אצולה מנותקת מכל דבר אחר, הסמוראים של שירקוואה היו ברברים שלא ידעו כיצד לנהוג במנזר זן, ושירקוואה עצמו לא ידע לאמוד את מידת הזעם של הנזירים, ובכך הסתבכו אלו באלה, וקימורי ניצל את השלומאליות ורגש הכבוד המוגזם של שני הצדדים לטובתו. ואסיים כמו סמוראי טוב בקריאה: יחי קיסר אלף השנים "בונזאי"

 

[masorti]

בתור חובב ההסטוריה היפנית...

שמחתי לראות שהדיון עבר לנושא זה. לבושתי לא זכרתי את פרטי האירועים ולכן טרחתי להתעדכן בספרו של שילוני "תולדות יפן המסורתית". מעניין שדווקא שם לא מצאתי פירוט של ענין הסכסוך עם הנזירים ברמה שהובאה ע"י קוכולין. אבל אולי רפרפתי מהר מידי. אין לי כרגע מה להוסיף כדי להחכים את נכבדי הפורום, ולכן אסיים בהבעת שמחה על כך שגייג´ין כמוכם מתעניינים בהסטוריה היפנית.

 

[הניבלונגים]

דומא אריגטו גזימאס

הסיפור של קוכלין לא מופיע בספר, משום שהוא סיפור צדדי במלחמה, ושילוני שתימצת ב 210 דפים היסטוריה בת 10000 שנה (בערך) לא יכול היה להכניס אפיזודה זו פנימה, הייה סמוך ובטוח שבהרצאותיו באוניבסיטה הוא מכיר אותה, ובמיוחד את סיפור הסמוראי הטיפש שנכנס לבריכות המנזר, סיפור שהוא משל ושנינה ביפאן עד היום סיונרא מסורתי סאןסאי

 

[hastings]

שאלה לגבי המנזרים

איזה כוח הם צברו, ואיך הם צברו אותו? האם זה היה כוח פוליטי (ואם כן מה היה מקור ההשפעה שלהם) או שזה היה כוח כלכלי (ומ\במקרה זה, על מה הוא התבסס - בעלות על אדמות? מסחר?)?

 

[הניבלונגים]

גם וגם

בתקופת נארה, וגם בתקופת מאוחרות יותר, נהוג היה שקיסרים לשעבר הולכים למנזרי זן ומנזרים בודהיסטים אחרים , לאחר סיום תפקידם (והופכים ל"הו-או": נזיר קיסר), גם בני משפחה אחרים של הקיסר (נסיכים ובני נסיכים) נהגו להיכנס עם הגיעם לבגרות למנזרים בודהיסטים, אנשי אצולה אלה הביאו עימם למזר גם את האדמות שלהם וגם את כוחם הכלכלי והפוליטי- נזיר בודהיסטי אינו דומה לנזיר נוצרי, הוא אינו מוותר לגמרי על הבלי העולם הזה, לפחות לא במובן הנוצרי. יתרה מכך בתקופת קאמקורה, בה עבר השלטון לידי הסמוראיים, נהוג היה לשלוח סמוראים צעירים ללימודים במנזרי זן, שם למדו הסמוראים הצעירים אומניות לחימה ובודהיזם, ושם נוצר קשר הדוק בין הנזרים והלוחמים, מה עוד שחלק מהסומראים נשארו במקדשים והפכו למעין כח לוחם של המנזר, יש לזכור כי ביפאן העתיקה מעולם לא היה כח צבאי או משטרתי אחיד ששמר על השלום בכל רחבי המדינה, ומנזרים, כמו אצולות פאודליות נאלצו לשמור על גבולם בעצמם, בין באמצעים צבאים ובין באמצעים דימפלומטיים. עם זאת יש לזכור, שוב שאין מדובר מנזרים נוצרים, המנזרים ביפאן שיכים לאמונות שנות ונפרדים זה מזה, אין איחוד של מנזרים, או קבוצות מאוחדות של מנזרים, ועל כן כל מנזר בנפרד יכול להוות איום מקומי, או חלק מקואלציה של מנזרים ואצילים, אך אין מקרה של איחוד כל המנזרים לכדי כח מאוחד מאיים, מה גם, שלדת ביפן אין עמדה בקשר למדינה והתנהלותה, הדת היפנית היא יותר עניין אישי (להוציא מקרה אחד שארע מיד לאחר ניסיון הכיבוש המונגולי.

 

[hastings]

10X

 

[הלדין]

היפנים הם אנשים מעניינים מאד...

אני כמובן לא יכול להוסיף כלום על מה שאמרו האחרים. אני רק תוהה מדוע אתה ואחיך לא מסוגלים להשתמש במילה העברית "שבט" שמתארת גם משפחה מורחבת? על כל פנים, בספר ההיסטוריה של כיתות יא´ יש ציטוט על יפן מימי מק´ארתור, על השוגון הנצחי מעבר לשדרה(הקיסר היפני דאז) ועל השוגון הארעי(מקארתור). וככל שידוע לי, בית המלוכה היפני הוא בית המלוכה העתיק ביותר בעולם אבל לפי מה שמסרתם, יכול להיות שאני טועה.

 

[הניבלונגים]

אתה לא טועה

בית המלוכה הקיסרי, נמצא "בשלטון" כבר ימי מאז הקיסר ג´מו, ע"פ התיאורוך המיתולוגי היפני מדובר בשנת 660 לפנה"ס, התאריך כאמור מסתמך על המיתולוגיה היפנית (ובמדיוק הספר קוג´קי, והספר ניהון שוקי), הגם שתאריך זה (והקיסר עצמו הינם מיתולוגיים ואין דרך להוכיח קיומם במציאות, ידוע, שכבר בשנת 57 לספירה עת החל הקשר בין שושלת חאן (האן) הסינית הייתה המשפחה הקיסרית בשלטון. יחד עם זאת, כפי שהוזכר, בסביבות המאה ה-10 (תקופת היאן) איבדו הקיסרים את השלטון המעשי, והיו למעשה סמל (ממש כמו דגל או פרח לאומי). מעורבות הקיסר בשלטון מאז נעה בין חוסר מעורבות מוחלט, עד כדי איסור מוחלט לצאת מהארמון, לבין מעורבות חלקית, כל זאת עד תקופתו של הקיסר מייג´י, בסוף המאה ה-19 (הרסטורציה של מייג´י), שלטון קיסרי מחודש זה החזיק מעמד רק בימיו של הקיסר מייג´י עצמו ועם מותו חזרה יפן למסורת אי מעורבות הקיסר. בעוד הקיסר הוחזק הרחק מענייני השלטון, השלטון בפועל היה בידי השוגון (סי אי טאי שוגון- מצביא עליון), תפקיד שהיה סימלי בתקופת השלטון הקיסרי והפך למקבילה היפנית לראש הממשלה הבריטי של ימנו. תפקיד השוגון עבר בירושה מאב לבן ואנו מונים את התקופות ההיסטוריות ביפן בהתאם לשינויי שושלות השוגונים לאורך ההיסטוריה. לסיכום, המשפחה הקיסרית היפנית, היא אכן המשפחה המלכותית העתיקה ביותר הנמצאת בשלטון במדינה כל שהיא, אולם שילטון ממשי אין בידיה מזה כ 1000 שנים. לגבי המילה שבט, היא פשוט לא נכונה במקרה זה, מדובר במלחמות בין בתי אצולה, בין אם מדובר באצולה עתיקה או באצולה סמוראית, ולא בין שבטים. הסמוראים של הטיארה, לחמו תחת ראש בית טיארה, אולם לא היו קרובי משפחה שלו, או משפחה מורחבת של ראש הבית הם פשוט היו פקודים בצבא שלו.

 

[masorti]

ואם עסקנו בשוגון, בל נשכח...

את הספר/סרט המהולל "שוגון", ובייחוד את אנג´ין-סאן הלא הוא הנווט האנגלי שנקלע ליפן ונשאר בה. דמותו של הנווט מבוססת כידוע על ויליאם אדמס (WILL ADAMS)שהגיע ליפן ב-1600 ו"נתקע בה". מצורפים כמה לינקים על המלח וויל אדמס. הערה קטנה: במקור השלישי (הסיכום האנציקלופדי) נאמר שהוא אימץ לו את השם היפני Anjin Sama שפירושו "מר נווט". לי זה נשמע מוזר מאוד, משום שהסיומת sama שמורה לאנשים/יישויות חשובים מאוד וכל יתר בני התמותה מסתפקים ב- san . למשל: האל יהיה kami sama, ויש להניח שהקיסר או השוגון יזכו גם כן בסיומת כזו. אבל נווט זר?? תמהני האם זו טעות, או שאכן הוא זכה בסיות כבוד זו לשמו.

 

[הניבלונגים]

נדמה לי

ישנם שתי אפשרויות, האחת שהמקור שהשלישי לא מדייק (מה שנראה לי סביר מאוד) והשני שלא מדובר באותו sama, זה מצריך הסבר מאוד ארוך בשפה היפנית, אבל יתכן שמדובר בסימן סיני עם הגיהה דומה ומשמעות אחרת. בן אדם מאוד מאוד מכובד יזכה לשם סאן סאי, ולא sama גאנג´י כמו אדמס, יזכה לכל היותר בתואר סאן, ככל הנראה מישהו התבלבל בכתיבת התקציר. מצד שני אני לא מכיר סיומת sama לבן אדם, יכול להיות שזה אומר משהוא אחר לגמרי...

 

[masorti]

למיטב ידיעתי...

סאן-סאי משמעו "מורה" או "מנטור", והוא יינתן למי שנחשב למורה רוחני של הדובר. עד כמה שהבנתי, אין קשר בין הכינוי סאן-סאי לבין מיקומו של האדם בהיררכיה החברתית. לי נדמה שהקיסר או אולי אנשים חשובים כמעט כמוהו ייקראו sama. מה פתאום שהקיסר ייקרא סאן-סאי? אבל אני לא מומחה ליפנית, אז אולי אני טועה.

 

[הניבלונגים]

סאן סאי

סאן סאי מילולית הוא מורה או מאסטר, הוא משמש גם כתואר כבוד לאנשים הנמצאים מעליך בהיררכיה החברתית (צעיר כלפי זקן, אישה כלפי גבר, ילד כלפי אבא, תלמיד כלפי מורה) יתכן שלקיסר קוראים sama (לא יודע), אבל אני צריך לראות איך כותבים את ה sama הזה בשביל להיות בטוח, בד"כ זה לא סיומות שמוסיפים לבן אדם, אולם אחרי הכול הקיסר הוא בן השמים (tian zi בסינית) כך שיתכן והוא מקבל את הסיומת sama. דרך אגב אני גם לא יודע יפנית, אני קורא סינית, ולפיכך מבין את משמעות הסימנים אבל תמיד יכולה להיות טעות הנובעת מהבדל תרבותי כל שהוא

 

[סרטוריוס]

קלאן זה לא שבט. קלאן זו חמולה.

חמולה היא יחידת משנה של שבט.