איך חיים (ט)

איך חיים (ט)

עם הפערים האלה (גרניום שזרוקה ברחובות עם כסף מלוכלך? או זו או זו עם הבגדים היפים, המסודרים, שיש לה את כל מה שאפשר לחלום עליו, ויותר מזה?)



(אני והפסיכולוגית שלי סיכמנו שכל השבת אשכב על המיטה בקליניקה שלה ואחת לשעה היא תבוא ותלטף לי את הראש. בלי מילים. בקליניקה שלה אין מיטה וגם שלוש פעמים בשבוע הן רק מאה חמישים דקות, חצי לילה, בקושי, אז איך חיים עם הבדידות הזאת, איך חיים עם הזכרונות)


אני רוצה שמישהי סופסוף תקום ותגיד, מה שקרה לך קרה גם לי, ואני חיה, אני לא רוצה להיות הראשונה, כל כך עצוב לי ואני כל כך בודדה ואבודה שם, ואני זוכרת ה כ ל
 
זה לא פייר

אבל אני לא חושבת שתשובה של מישהי אחרת הייתה עוזרת לך.
את עברת את מה שאת עברת, ואף אחת לא עברה בדיוק את הסיפור שלך, ולמרות שכל מיני נשים בעולם שרדו כל מיני סיפורי חיים קשים מאוד, כל אחת צריכה למצוא את המנוע והסיבות שלה ואת התשובות שלה ואת הדרך שלה לעשות את זה.

לפעמים זה נראה שתהיי שם לתמיד אבל לפעמים אני רואה ממש איך את מוצאת את הדרך שלך.
 
מה שקרה לך

קרה רק לך. זאת הבדידות הכי נוראית בעולם, אני חושבת. אני לא יודעת איך חיים איתה. אני לא יודעת איך חיים עם הזכרונות. אני כן מאמינה בך ובדברים שאת עושה, בדברים שבמקרה ולא במקרה תגיעי אליהם ויגיעו אלייך.

(את מכירה את "לחפש" של אלחנדרה פיסארניק [בתרגום הנהדר של טל ניצן]? "אֵין זֶה פֹּעַל אֶלָּא סְחַרְחֹרֶת. אֵין הוּא מְבַטֵּא פְּעֻלָּה. אֵין פֵּרוּשׁוֹ לָלֶכֶת לִמְצֹא מִישֶׁהוּ אֶלָּא לִשְׁכַּב בְּלִי נוֹעַ כִּי מִישֶׁהוּ לֹא בָּא." את מבינה למה אני מצטטת אותה? לפעמים חווים את האובדן בשכיבה בלי נוע. אני לא יודעת הרבה אבל יודעת שזאת הדרך היחידה, לפעמים, גם כשאת עושה הכל - ואת עושה הכל - להרגיש טוב יותר).

מחבקת חזק.
 
חשבתי הרבה על התגובות שלך ושל רחליק

וחשבתי עליהן ברצינות. שתיכן כתבתן דברים מאוד דומים, בעצם; ואני מנסה להעביר את השפה והדימויים שאתן השתמשתן בהם לשפה שלי. זה לוקח זמן. בינתיים, אני שומעת מוזיקה יפיפיה (http://www.youtube.com/watch?v=4BSfKcuNpH0) וכותבת אימיילים לחברים מעבר לאוקיינוס, ונראה לי שבסה"כ שומרת על עצמי (אם כי עצובה, אולי, ובודדה).

תודה על התגובות של שתיכן - הן באמת האירו לי דברים שלא חשבתי עליהם.

 
למעלה