בקצרה
אדם מבוגרמואשם ומכחיש (ולא קשה להוכיח חפותו. אבל זה סיפור אחר).
עו"ד מטעם הסנגוריה הצבורית מציע עסקת טיעון - הוא מסרב.
עו"ד מזמינו כשעה לפני הדיון בביהמ"ש ושם לוחץ עליו חזק להסכים לעסקה. טיעונים כמו "לא משנה אם אתה חף מפשע - ביהמ"ש כמעט תמיד מרשיע ואז זה להמון שנים" וכן "לא אוכל לייצג אותך כראוי" וכו' (_כשהסנגור בעצמו לא מכיר את הפרטים הכי בסיסיים בתיק, אגב).
הנאשם, ניצול שואה, מוכר כסובל מחרדות, די מנותק מהתקשורת ולא יודע כלום על ביהמ"ש, נמצא לבדו מול עו"ד ונכנע ללחץ.
בדיון הוא נשאל אם הוא מודה ע"פ עסקת הדיון ואומר "כן". הוא מורשע ונקבע תאריך אחר לטיעונים ולעונש.
כבר באותו רגע הוא רוצה לומר שזה לא נכון - אבל מתבייש. אדם שקט ועדין מאד.
מגיע הביתה ומרים טלפון לעו"ד ומבקש משפט - עו"ד אומר שאי אפשר והוא לא מתכוון לייצגו בדיון כזה.
האיש לא מוותר ושוכר עו"ד פרטי בעשרות אלפי שקלים. ביהמ"ש המחוזי דוחה את העתירה. ביהמ"ש גוזר עליו 3 שנות מאסר בפועל וקנס כספי גבוה.
האיש עותר לעליון בעוד עשרות אלפי שקלים - ושםן לא רואים אדם. רק חוקים יבשים ועתירתו נדחית.
כתוצאה מכך : אדם מבוגר, נקי כפיים ובר לבב, נמצא כעת בשבי מדינת ישראל בלי שניתנה לו האפשרות לומר מילה ובלי שהשופטים שמעו מילה אחת בזכותו או מילה אחת ממנו.
וגזרו את דינו - בעוד הם יודעים שהוא טוען לחפותו.
אדם שכל ימיו הם תרומה למדינה ולעם, אדםן מבוגר שהשאיר אחריו בגפה אשה נכה.
צר לי. אבל לא הרגיש לי נכון לשאטת את הדגל בגאווה. אני לא מרגישה גאווה. רע לי שזה המצב במדינה ושאלו שופטיה ואלו חוקיה.