איך התמודדתם

התמודדנו בלהרגיש מחורבן ולהגיד לעצמנו

שממילא יש לו קשיים וגם יאבחנו לו "בטעות" אוטיזם (הו ההכחשה), לפחות הוא יקבל את הטיפולים והקצבה.
גם אנחנו חיכינו הרבה זמן לאבחון אבל לדעתי אל תהיי מודאגת מפספוס "חלון ההזדמנויות", הוא ממש צעיר.

בנוגע לדאגות לעתיד, הרשי לי לצטט את המשפט הבא מתוך השיר sunscreen:
"אל תדאגו בקשר לעתיד
או שתדאגו,
אבל תדעו שלדאוג זה כמו לנסות לפתור משוואה במתמטיקה ע"י לעיסת מסטיק.
בסוף הדאגות האמיתיות שלכם הם מדברים שלא חלמתם עליהם."

כל מילה בסלע, בחיי.
מצד שני, לעיתים קרובות זה כמובן בלתי נמנע.

בנוסף, אמרתי ואני אומרת לעצמי כששת אלפים פעמים ביום - עושים מה שצריך ויהיה מה שיהיה.
אז אתם עושים מה שצריך עכשיו ויהיה מה שיהיה, זהו.
 

מיק67

New member
ידעתי את התשובה מראש

לאבחון האחרון הגענו כשהיתה בת 11 וחצי. כבר שנים אני אומרת שהיא אוטיסטית ואף אחד לא מסכים איתי.
לאבחון האחרון הגעתי רק כדי שיהיה אישור רשמי ושתוכל לקבל את כל ההקלות וההתאמות במערכת החינוך.
מכיוון שאני לא מאמינה בחלון הזדמנויות ובכלל לא מאמינה בלהסתער על אף ילד עם טיפולים, אני לא חושבת שצריך לעצור את הנשימה אלא להמשיך כרגיל ומבחינתי האבחון הוא כדי לתת לילד לגיטימציה להיות מי שנועד להיות ולהורה להתחיל לעבוד על הרחבת גבולות היכולת של עצמו.
 

dina199

New member
בגיל הזה האבחנה כבר לא 'גזר דין'.

כבר לא מפחדים שהאיבחון יהפוך את הילד לא"ס , אלא צריכים את האיבחון בשביל לתת שם ל- 'גזר דין' שכבר קיים וידוע (ורק השם חסר)
 

שלומות0

New member
מחכים ל"גזר דין"

וכל זמן שאין "גזר דין" יש "עינוי דין"
ו"העינוי דין" הזה הוא החמור יותר "מהגזר דין"
 
כמה מסכימה איתך

גם אני חושבת שהאיבחון טוב בשביל שההורה יתחיל לעשות עבודה עצמית. חלון הזדמנויות הוא משהו בדמיון של אנשי המקצוע, חלון ההזדמנויות לעשות עוד כסף על גב של משפחה שרק קיבלה איבחון. זה החלון היחידי שאני רואה שיכול להתפספס.
 
עם הילד הראשון לא ממש חשבתי על זה.

חכנו שנה לאבחון הזה מהרגע ששמענו את המילה אספרגר עד שהוא אובחן.
היה לנו מספיק זמן לחשוב על זה. להתרגל. להבין שזה רק יתן את השם לקשיים.
גם באבחון עצמו לא ספרו לנו שצריך לפנות לביטוח הלאומי למשל וכו', לא ידענו על שום זכות. מבחינתנו, זה היה פשוט שם אחר עם טיפולים אחרים וקצת שונים מאשר ADHD שבו אובחן עד אז.

אנקדוטה מעניינת:
לפני זמן קצר היינו באספת הורים ודברנו עם המורים על הפרעת הקשב שיש לו וכולם היו קצת בשוק, כי הם אמרו שהוא הילד הכי מרוכז לדעתם בכל בית הספר...
הוא אמנם נראה לא מרוכז, אבל אפילו לבגרויות הוא לא ממש צריך להתכונן כי הוא זוכר כל מה שהמורה אמרה אי פעם בשיעור, כולל הערות שוליים שלה, כאלה שבאות דרך אגב.
וזה גם מה שעורר אצלנו חשד בצעירותו, שאולי זה לא רק הפרעת קשב וריכוז, אלא יש פה עוד משהו, כי גם אז ראינו שיש לו זכרון פשוט מדהים. הוא זוכר כמעט כל דבר שקרא (אני כותבת 'כמעט' רק ליתר בטחון, אבל הוא זוכר באמת הכל) או שמע או ראה.


ואצל אחרים, תארנו לעצמו שכל אלה ששלחו אותנו לאבחון פשוט לא מבינים כלום מהחיים שלהם ואנחנו עושים אבחון (גם חיכינו כשנה ) רק כדי להוריד אותם מהגב שלנו...
אז בכלל לא היו לנו חששות.

אנחנו ידענו שהילדים שלנו הם מדהימים, מיוחדים, מקסימים, מתוקים ומה שאת לא רוצה, ושום אבחון הרי לא ישנה את זה, נכון?

וכן, זה באמת לא משנה.
הרי אם היו אומרים לי שלילד יש קושי במתמטיקה לא הייתי בדכאון מזה, נכון?
אז מבחינתי זה בערך אותו הדבר.
 
אני אישית לא הייתי במתח כלשהו

כי רוב הזמן לא הייתי ערה לכלום.
בן זוגי הוא זה שדחף את ענין האבחון הראשון.
אבל לגביכם,אתם חשים שיש מהו לא רגיל,האם אבחון שלילי ייתן לכם להירגע באמת?
 
אני הרגשתי

שמשהו לא תקין וביקשתי הפניה מרופא המשפחה למכון להתפתחות הילד.
וכן, כל אבחון גם אם יגיד לי שלילד יש אוטיזם ירגיע. לפחות אני אדע שיש שם ומשם אפשר להתחיל לטפל.
כל עוד לא קיבלנו תשובה חד משמעית אנחנו נמצאים בספק
 
למעלה