איך התחלתי לאמן?
וואי, יצאה לי תשובה מה-זה ארוכה!
אז אתמצת אותה בשתי שורות בערך:
1. אני עדיין מתפתח בקונג-פו ובמרץ רב; להכשיר אחרים לרמה שאליה הגעתי אני, או קרוב אליה, זה חלק ממה שעוזר לי להתקדם בקונג-פו כיום.
2. בא לי להעביר הלאה את המתנה שקיבלתי, אז אני מעביר אותה הלאה, מתוך כוונה שלא-לעשות-זאת-כל-חיי, אלא רק להעביר אותה הלאה וזהו.
זהו.
עכשיו אפשר לקרוא את כל התשובה שיצאה לי במקור, אם רוצים:
בסיסית, מתישהו לפני למעלה מתריסר שנים, הופיעה בי הרגשה חזקה של רצון להעביר הלאה את המתנה הזאת.
יחד עם זאת, הדבר נראה היה לי מופרך.
איך אפשר, בתנאים "מערביים" אופייניים, להעביר הלאה את המתנה הזאת?
נדרשות יותר מדי שעות עבודה, יותר מדי שנים, זה לא ריאלי.
ובכל זאת, רציתי להעביר הלאה לכל הפחות את "הלב" של העניין, את "היהלום".
כך התחלתי ללמד את מה שאני נוהג לכנות היום לפעמים "אמנות היכולת" - הקונג-פו בלי החלק של אמנות הלחימה.
כעבור תקופה לא ארוכה הוספתי, לנסיון, גם קבוצה-שתיים שלומדים בה את כל המכלול, כולל אמנות הלחימה.
הנסיון הצליח מעבר למשוער. במובן מסויים הרבה יותר קל וכיף ללמוד את הכל מאשר חלק.
הקבוצות התרבו ומצאתי את עצמי מדריך קונג-פו.
בשלב כלשהו סימנתי לעצמי יעד (
לאפשר ל-120 אמני קונג-פו חדשים להיווצר) והחלטתי לשחק בהגשמתו, בלי שום התחייבות.
מאז אני משחק בזה להנאתי ונהנה מאד, חודש אחר חודש, כמעין תחביב מרכזי נכון לכרגע.
מעבר לכל זה, יש את ההיבט הלימודי של העניין עבורי.
במשך 17 שנות הלימוד שלי אצל המורה שלי, חלק בלתי נפרד מהלימודים היה "אמנות ההדרכה".
אימנתי ולימדתי בחלק מהשיעורים ואף נטלתי על עצמי, כחלק מהכשרתי, ללמד אנשים מחוץ ללימודים, ללא תשלום.
כך יצא שבמשך מספר שנים התאמנתי על אנשים ב"ללמד". הם הסכימו ללמוד אצלי ללא תשלום (למרות שעז היה רצונם לשלם לי, כמובן) מפני שהסברתי להם שזה חלק ממסלול ההכשרה שלי, כלומר שאני מתאמן עליהם ב"ללמד".
לא ראיתי את עצמי בעתיד כמורה לקונג-פו.
לא תכננתי, עם תום הכשרתי ב"אמנות ההדרכה", להתחיל ללמד קונג-פו בתשלום או משהו כזה!
זה לא משך אותי במיוחד וזה
לא מושך אותי גם כיום.
אני כן רוצה שיהיו בעולם עוד כמה עשרות ברי-מזל כמוני ומאחר ומדובר בקונג-פו נדיר כל-כך, אז אני מבין שאם אני לא אעביר אותו הלאה, יהיו כמה עשרות פחות. סבבה. אני בוחר להעביר אותו, גם כי זה פרוייקט מהנה, מענג ומתגמל עבורי בכל הרמות.
וההיבט החשוב ביותר, אולי, עבורי אישית -
הכשרת הקונג-פו הזאת שלי מורכבת, ניתן להגיד, משני חלקים:
א. החלק "הרשמי" עם המדריך שלך, שלקח במקרה שלי כ-17 שנים של עבודה אינטנסיבית.
ב. מה שאתה עושה עם זה אחר כך, איך שאתה מתפתח עם זה ומפתח את זה הלאה.
החלק השני של ההכשרה הזאת הוא מעניין מאד.
אני ממש חוגג אותו. אוהב אותו, נהנה ממנו... יאמי!!!
זהו מרכיב חשוב ומתגמל מאד בחיי - להיות תלמיד קונג-פו.
ובמסגרת הכשרה זו, שאני נתון כאמור בחלקה השני, מצאתי שהתרגול/משחק/פרוייקט של "לאפשר למאסה של אמנים חדשים להיווצר בעולם", הוא תרגול/משחק קונג-פו משובח מאין כמוהו, המסייע לי רבות בהתפתחותי, בכמה דרכים.
אז זהו.
אז אני משחק.
