איך הרגשתם...

לילי301

New member
רשמתי ביומן..וכשאני מבטיחה זה תקף..

לנצח
מגבים עלי..שרוני תביא את המברשות..ובאבל תביא את הסחבות.. וכולנו עם סרבלים כפי שהובטח (אני בטוחה שבזכות זה גם תהיה לך עזרה גברית בשטח).
 

Rtitan

New member
מקום זר... אדם זר... ../images/Emo11.gif

עזבתי את הבית אחרי שניסיתי ללא הצלחה לדבר על ליבה שתזנח את הרעיון, קוויתי שאחרי שהמאהב שלה חזר לביתו, והיא כבר אחרי הלידה, היא בכל זאת תנסה... לא הלך. הדבר הראשון, שהיה לי ברור לחלוטין הוא, שאני משאיר אותה ואת הילדים להמשיך לגור בבית ההוא. לא רציתי שהילדים (היה אז בן 6 ובן חודש וחצי
...) יצטרכו לשנות עוד משהו בחיים שלהם, בעיקר הבן הגדול - מספיק שאבא פתאום הולך... כשעזבתי את הבית ההוא בפעם האחרונה, הנחתי את כל הדברים שחשבתי שהם הכי הכרחיים לי לחיות במקום ששכרתי בתא המטען של המכונית, נכנסתי פנימה, התנעתי אותו. היה ערב, ערב קר של ראשית דצמבר, השמש כבר שקעה, והאפלה כמעט כיסתה הכל בצבעי כחול-סגול כהים. ישבתי שם במכונית עוד דקה, עד ששחררתי את בלם היד, הכנסתי להילוך ונתתי למכונית להתגלגל לאיטה החוצה מהחניה. שם עצרתי. פתחתי את החלון בצד הימני, והבטתי בעץ השסק בגינה - זה היה העץ הראשון שנטעתי אחרי שעברנו לגור שם. היא אוהבת מאד שסק, ורציתי שיהיה לה עץ שסק מול חלון חדר השינה... הבטתי בו וידעתי שהבית הזה הוא מעכשיו רק נכס - לא יותר. מאז, הבית ההוא הפך להיות זר לי לגמרי. אני נכנס אליו כמו אל תוך בית זר, משתדל לא ללכת לשירותים אפילו אם צריך (רק במקרי חירום) ואפילו כוס קפה - אני שותה רק אם מציעים לי. הבית קיבל פנים חדשות, צביעה חדשה, אהילים חדשים... דברים שהיו לטעמה ואפילו טעם טוב - מה שהגביר את הזרות של הבית הזה. אבל הוא בית של מישהו אחר, ואני מרגיש את זה בכל צעד שם. כשהגעתי לבית שאני גר בו כיום (כבר 5 שנים), הייתי מרוסק לחלוטין. לא רציתי לעשות איתו שום דבר מיוחד והוא "עוצב" (מילה גבוהה קצת ביחס לאיך שהוא נראה) בצורה הכי פונקציונלית שיכולה להיות, ובעצם היה סניף של המעבדה שלי בצפון. בתקופה ההיא וממש עד לאחרונה ממילא שקעתי רובי ככולי במחקר ובלימודי הדוקטורט וזה היה המקלט הבטוח והטוב ביותר מפני הכאבים שאיימו לקרוע את קרביי בכל פעם שהמוח התפנה ממשהו אחר, רק בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי מרשה לעצמי לצאת החוצה, לחפש שוב קרבת בני אדם ואולי, אולי גם לחלום שוב על זוגיות. זה לא ממש בית - אין בו כמעט שום סממן של בית... שולחן עבודה על המחקרים שלי בצד אחד של הסלון, שולחן עבודה של טיסני הרדיו שאני בונה ומטיס בצד השני של הסלון, ובין לבין, על כונניות נמצאים מאות הספרים שלי. חדר השינה שלי - בואו לא נדבר על זה... יש בו ארון בגדים, מכשיר כושר להרמת משקולות ו... מזוודות. אה, כן - יש שם גם מיטה בודדת... לא זוגית. חדר נוסף משמש בחדר אחסנת הטיסנים, מסודרים ומוגנים באריזות מוכנים להטסה
. במטבח מקרר קטן, מיקרו, ארונות מטבח ו... כלים . ורק חדר אחד בבית מסודר כמו "חדר אמיתי" - חדר הילדים: עם מיטת קומותיים מעץ פיני שבניתי בעצמי, מצעי מיטה צבעוניים שעוברים כביסה וכך החדר ריחני תמיד
, כונניות צעצועים צבעוניות, ארונות של מגירות... מפוצצים בצעצועים, משחקים וספרים. על הרצפה שטיח עבה ועליו לרוב נמצאים הצעצועים והמשחקים שהיו בשימוש לאחרונה... אני אוהב שהמשחקים שלהם מפוזרים על הרצפה, כאילו שהם "תיכף חוזרים". זהו... הבית הישן זר, והבית החדש... עדיין לא הוקם
.
 

לי 33

New member
../images/Emo201.gif

כתבת בצורה כ"כ אמיתית ומרגשת את הדברים הלב ממש מתכווץ מאחלת לך שתמצא את המקום שבו תרגיש הכי בבית. תמיד. ובקרוב .
 

Bubble Girl 27

New member
עצוב.. עצוב מאוד

אהבתי את התיאור של כמה התחשבת בה וכמה אהבת אותה... כמה סמלי העץ... פפפפ די אתם גורמים לי לדמוע במשרד...
 

רק שיר

New member
יווו מה עשיתם לי היום

over רגשי- לא לא מתאים לי. נשמע קשה אך מבטיח.
 

ramoni1

New member
אחי

"מה שלא הורג אותנו, הוא מחשל אותנו" לכן מיכאן תיסתכל קדימה ותיראה ותחשוב רק חיובי. ועוד משהו.... תאמץ את ההצעה של לילי 301 ותיקנה מיטה זוגית
 

הילה301

New member
הכתיבה שלך נוגעת כל כך.

הילדים שלנו, כמה קטנים שהם, אין להם מושג איך הם לעיתים מצילים אותנו מעצמנו .
 
נכנס לשם מתוכנת כרובוט

הבית עוצב בשנה האחרונה לנישואין על-ידה בלבד <ולא אכנס יותר מידי לפרטים>. רק אומר שכנראה היה לה ברור שהנישואין לקראת סיום... כשאני נכנס לשם כיום אני לא חש כלום כלפי הקירות אשר מהווים בית לילדיי - אני שמח שטוב להם שם, בבית בו נולדו כי אסור היה בשום אופן לנתק אותם משם. על ה'פינה' שלי אין כל-כך מה להרחיב את הדיבור :)
 

sharon30a

New member
מעניין שאת מעלה את זה דווקא היום...../images/Emo8.gif

אתמול בפעם הראשונה מאז עזב את הבית לפני 3.5 שנים הייתי בביתו החדש. בבית שלו ושל האישה שאיתו. הטלויזיה של הילד היתה אצלו כבר חסרת שימוש מזה כמה שנים, ואחרי מכבש של לחצים מצד הילדים הוא החליט ליאות ולהשיב לילדים את המכשיר. רק ש.. הוא לא היה מוכן להביא לנו את הטלויזיה הביתה. אז אחרי העבודה נסעתי אליו. סיכמנו שיחכה לי למטה עם המכשיר המזורגג. לבסוף לא ירד וקרא לי לעלות אליו הביתה לקחת.פעם ראשונה.עליתי. ברגע שנכנסתי הרגשתי סחרחורת. הריח היה כ"כ מוכר. הריח של העור האיטלקי של הסלון (שהיה) שלי. שהוזמן ועוצב במיוחד אז. השטיח ההודי העתיק, שאז,כ"כ כיתתנו רגליים במשך שבועות בשוק הפשפשים עד שמצאנו אותו..זוכרת כמה היינו מרוצים ומבסוטים (במיוחד אני) שחשבנו שקנינו את מציאת המאה..(גם כן מציאה, 6400 ש"ח!) השטיח השמנת ההודי ההוא, היה שרוע, מונח שם אחר כבוד בסלון.. האקומודה והשידות עץ שקנינו אז מייבוא אישי מתאילנד מאיזה דוד שנסה לירח דבש ושהתקרצצנו עליו שבועות שיביא לנו את הדגמים האלה.. הונחו שם. מולי. פינת האוכל שהוא בנה (הוא גם נגר במקצועו) במו ידיו וצבענו יחד בנגריה של אחיו.היתה מבריקה חדשה. חצי מהחיים (שהיו) פעם שלי היו מונחים בסלון. שלו. בבית החדש שלו. החיים החדשים שלו היו פרוסים במלוא הדרם מולי. רוב הרהיטים,חוץ מהחדר שינה שטען אז ש"מקולל" והמיטות של הילדים עברו אליו...אותם רהיטים שהוא כ"כ רב איתי עליהם במהלך קרב הגירושים הכה מלוכלך שעברנו. מונחים אצלו. אצלה. עכשיו בסלון. ונכון. זה רק חומר. זה רק כסף. אבל הצביטה הגיעה. בלי התראה מוקדמת. קטנה אמנם ולא כזו משמעותית, אך עדיין... צובטת. כשאני עברתי לביתי שלי, הבית שלי! קניתי בדם ויזע ודמעות, אוהו כמה דמעות, הכל חדש!(בעצם חלק גם יד שנייה) והבית שלי היום הוא הכי הכי. home base. ביתי שלי היום הוא מבצרי. לא הבית מהבנה ביתך של אז, שבנינו יחד, שככל שעבר הזמן רק רציתי לברוח ממנו. מהכלוב של זהב ההוא. את הבית שלי במשך חודשים כיתתי רגליים עם כל המתווכים בעיר עד שמצאתי. ומייד התחברתי. בשביל הבית שלי עמדתי אז, מול מנהל הבנק למשכנתאות והרבצתי בו תורה למעלה מ- 5 שעות ושטפתי אותו וקדחתי לו שעות וכמעט נזרקתי מהמשרד שלו קיבינימאט מכל המדרגות,למה מגיעה לי הזדמנות כחד הורית בלי שום ערבויות להיות יוצאת דופן, כי בכל כלל יש יוצאות מן הכלל (הח"מ) ושכנעתי אותו שייאפשר לי לרכוש בעצמי, לבדי, את הבית שלי. לי ולילדיי וייתן לי לפנים משורת הדין משכנתא. בשביל הבית שלי התחייבתי במקום העבודה שלי לתת שתי משמרות ערב, פעמיים בשבוע, על חשבון הזמן הפרטי שלי, שמיועד לי, (בזמנים שהם אצל אביהם) ע"מ שאחזיר את ההלוואות שלקחתי מוועד העובדים. בשביל הבית שלי. אז נכון. זהו לא אוטו קוטג' דו משפחתי 5.5 שנבנה מהיסודות עם אדריכלית ומעצבת.זוהי רק דירה בת 20 שנה. אז אין את הפטיו המפואר והלובי המרשים. זוה דירה בקומה שלישית בלי מעלית עם רק 4 חדרים. אז אין שם גינה גרנדיוזית בת 150 מטר עם 4 מרפסות מכל חדר.יש מרפסת אחת קטנה ומטריפה בה ערב ערב משקיפה בכיף על מנהטן שלי (הלא היא בית ג'אלה). אז בבית שלי אין מזגן עם שלט בכל חדר.יש מזגן מקרטע בן כמה שנים שטפו טפו בינתיים עובד. אז כבר לא נוהגת על ג'יפ חדש דנדש ישירות מהחברה פעם בשלוש שנים עם הניילונים. נוהגת "רק" על אופל קורסה קטנה מצ'וקמקת אבל חמוודדה... זהו כבר לא אותו כלוב של זהב. זהו ה-ב-י- ת שלנו. הבטחון שלנו. הבית הזה הוא היום המבצר שלנו. בית עם טונות של חום ואהבה. בלי הצעקות והמריבות של אז. בית עם מערכת קריוקי (אישית) שבו אני והילדים שרים ורוקדים כמעט כל ערב לפני השינה (טוב נו זה גם טוב לדיאטה
) זוהי קורת הגג שלנו. מקור הבטחון וגם קצת מהאושר שלנו. שלי ושל ילדיי.
 
../images/Emo24.gifיפה שלי יש לך את הבית הכי מדהים בעולם!

תחושה של חמימות שעוטפת מיד איך שנכנסים.. מרגישים שטוב לך בו.. במיוחד לרגל כל השיפוצים הדנדשים - הוילונות והעץ במטבח.. בקיצור בובה שלי, את יכולה להיות הכי גאה בעצמך בעולם!! אני יודעת שאני גאה!
מקווה בעזרת השם שבקרוב גם אני אוכל לספר לכם על הבית שלי ושל התינוקי... כרגע אני עוד אצל ההורים... הבית של הגרוש? גרנו אצל ההורים שלו.. ושם אני יודעת שיש חדר חמוד לתינוקי מאחר וההורים שלי דאגו לשפץ את המחסן שלהם ולהפוך אותו לחדר תינוקות (נכון זה נשמע מופרך לחלוטין שההורים שלי שיפצו חדר בבית של ההורים שלו?? - תאמינו לי, המציאות עולה על כל דמיון) אז לפחות אני יודעת שיש לו איפה לישון שם.. אני לא נכנסתי לשם מלפני 7 חודשים וגם לא מתכוונת להכנס.. רק מקווה שביום מן הימים הוא יחזיר לי את כל החפצים שלי שעוד מונחים אחר כבוד בביתו ובטח כבר עשו דרכם לאחיות שלו... איך אומרים פה.. נו שויין..
 
../images/Emo207.gif ברשותך

לשאלה כללית והיא- האם מוסר העבודה וההסתפקות במועט הגיעו רק לאחר הגרושין? רואים את זה גם אצל נשים וגם אצל גברים :) ולך אומר כל הכבוד
 

sharon30a

New member
תראה..

בגדול מסכימה איתך... מניחה שמכח האנרציה והשינוי המהותי בנסיבות, בסטטוס, ברמת החיים שמשתנה, אצל גברים ונשים כאחד, אתה מאסט לנהוג לפי האילוצים...כבר אין לך את הפריוויליגיה לנהוג איך שבא לך.. להתנהל איך שבא לך...וזה תקף שבעתיים כשיש ילדים... שתלויים בך.. לעניין שלי מוסר עבודה תמיד היה... אני עובדת מגיל 14 (שנתיים עבדתי במשרד עו"ד כחניכה ואח"כ התחלתי לעבוד במשרד הנוכחי.. כבר 14 שנה שויין..) אהמממ... ודבר אחרון... תודה....
 

לילי301

New member
בובית שלי..ברור

לך שאת ההשראה שלי לכל השאלות שבאות לי באמצע היום, השיחות שלנו..התובנות שאנחנו מגיעות אליהן ביחד.. אני גאה בך ולא רק בגלל שהצלחת להפוך את ביתך למקום אהוב וחמים לך ולילדך, גאה בך על כל נשימה שאת לוקחת, על המחשבה שלפני, גאה בך על היכולת להתמודד עם כל כך הרבה דברים מסביב, גאה בך על היותך שפויה (כשאת במחיצתי אני קצת גורמת לך לאבד את השפיות אבל אני בטוחה שאת סולחת לי).. אוהבת אותך, ומזכירה לך שהבית שלך הוא המפלט שלך מכל הסובב אותך.. הוא המקום שבו את רובצת וצופה ב"שבתות וחגים" במרתון שגורם לך לשכוח הכל (אפילו אותי..שכחת להעיר אותי בובה) הוא המקום שבו את מקבלת את ילדייך ומרדימה אותם.. הוא המקום שלך, ואם את אוהבת אותו מספיק הוא יאהב אותך בחזרה! אוהבת אותך על היותך,
 
למעלה