7 חודשים של סבל
ושל כאב ועצבים ודיכאון ושיגעון ועצב ותסכול ובעיקר חוסר אמון, סוף כל פאקינג סוף, הסתיימו. אני בטוח שלאף אחד אין מושג מי אני, אבל אני פשוט לא יכול להשאיר את הדברים האלה בפנים.
7 חודשים (פחות יומיים) הייתה הפעם האחרונה שהייתי בהופעה של היהודים. זאת הייתה הופעה אקוסטית בזאפה, הופעה מלווה בהרבה גירודים וכאבים. למה כאבים וגירודים? כי בתקופה הזאת, כמה שבועות לפני, חזרה אליי
אחת המחלות הכי מתסכלות שקיימות בעולם המעוות הזה. מחלה שעושה אותי אלרגי לחום. כל פעם שהגוף מתחמם, בין אם זה מגורם פנימי כמו התרגשות או לחץ, או גורם חיצוני כמו שמש או צפיפות, הגוף מתחרפן ואני פשוט מתחיל להתגרד באזורים רנדומליים.
כמובן שבמצב כזה אי אפשר ללכת להופעה, ואם כן, אז בטח שלא להנות ממנה כמו שצריך. לא רק שאי אפשר ללכת להופעה, אי אפשר להתקלח במים חמים, אי אפשר לעסוק בכל סוג של ספורט, אי אפשר לצאת לשמש, אי אפשר לחיות.
כל הדברים האלה הגבילו לי את החיים בצורה שקשה לתאר בכמה משפטים בלבד, אבל יותר מכל סבלתי מהעובדה שהקרן האור היחידה שמצאתי, הופעות של הלהקה האהובה עליי, נמנעה נלקחה ונגנבה ממני.
בדיוק בכמה חודשים שלפני שהמחלה המתועבת הזאת באה אליי התחלתי ללכת להופעות בקביעות. אפילו פרסמתי כמה פוסטים פה בפורום. אני יכול לומר בוודאות שההופעות האלה היו מרכז החיים שלי באותה תקופה. אמנם לא היו הרבה מהן, בערך 4, אבל הן פשוט הצילו אותי
נפשית. אחרי ההופעה ההיא בחולון, שהייתה לפני 8-9 חודשים בערך, הצבתי לעצמי מטרה - ללכת לכמה שיותר הופעות, לפספס כמה שפחות הופעות. ואז זה הכתה אותי האלרגיה המזויינת הזאת. במשך 7 חודשים חודשים של אי וודאות, פשוט הלכתי לאט לאט בדרך הבטוחה לדיכאון כבד.
אני באמת לא מאחל לאף אחד, גם לא לאנשים שאני הכי לא סובל, לקבל את המחלה הזאת.
בכל מקרה, לפני כמה שבועות, עם מאמץ רב, הצלחתי לגבור על האלרגיה, בסוג של דרך נס. בינתיים לא ידוע אם היא תחזור, אבל אם כן, זה רק בחורף. וגם אז, תהיה לי אפשרות לנסות לגבור עליה. נקווה לטוב.
הדבר הראשון שאוטומטית חשבתי עליו ברגע שהבנתי שאני יכול ללכת למכולת בשמש בלי להתפתל מכאבים, זה הופעה. הזמנתי כרטיס לרידינג, ולמרות שבתקופה האחרונה שמעתי הרבה פחות היהודים, מסיבות ברורות מאליו אני מניח, ציפיתי והתרגשתי לקראת ההופעה.
חברים שלי לא פנאטים כמוני, אז הגעתי לבד, כמו ברוב ההופעות הקודמות. ממש לא אכפת לי, המוזיקה מעל הכל בעניין הזה. זכרתי מהופעות קודמות וראיתי בהופעה הזאת שיש עניין של פז"ם בכל מה שנוגע לשורה ראשונה, לכן הסתפקתי בשורה שנייה.
אחרי ציפייה ארוכה ואיחור צפוי בזמן העלייה לבמה, זה התחיל. אני לא זוכר את הפלייליסט, אבל אני יודע שברגע שהתנגן you've got to believe me, פה, בשיר הזה, עברתי לעולם אחר. פה, פשוט ידעתי שאני נמצא במקום הנכון בזמן הנכון עם האנשים הזרים והנכונים מסביבי.
את מה שהרגשתי בבסוף תבכו אני לא חושב שאני אצליח להעביר למילים. אחד השירים הכי עוצמתיים שאי פעם יצא לי לשמוע. למרות שאני יכול לעבור עכשיו על כל שיר ושיר, אני לא יעשה את זה, אני חושב שכבר חפרתי מספיק.
בסוף ההופעה ניסיתי לעמוד כמה דקות ליד היציאה כדי רק להגיד להם תודה, אבל המאבטח אמר שהם כבר הלכו (למרות שאני די בטוח שהוא חירטט). נו טוב, אני מניח שיהיו עוד הזדמנויות.
אני באמת מצטער על החפירה, ואני לא יודע עד כמה סיפור החיים שלי מעניין אנשים שאני לא מכיר, אבל את הפוסט הזה כתבתי יותר בשביל עצמי מאשר בשביל אחרים. אני פשוט לא מרגיש ככה באף מקום אחר, לכן אני חייב להוציא את זה בדרך כלשהי. אני בן אדם מופנם, ואני לא חושב שאני יוכל ממש לדבר עם מישהו על הנושא הזה פנים מול פנים.
בכל מקרה, אני לא יודע מי קורא את הטקסט שנכתב בפורום הזה, אבל רציתי לנסות להעביר ללהקה מסר. (קצת מטומטם מצידי לעשות את זה בצורה הזאת, אני יודע, אבל אם יש סיכוי כלשהו שהם יקבלו אותו, שווה לקחת צ'אנס).
המסר הוא - אתם לא רק עושים מוזיקה, אתם מצילים חיים. אני אומר את זה בשיא הכנות.
תודה.
